אמנם אין השנה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן סרטים תוצרת הארץ, אך בכל זאת יש בה נקודה ישראלית "The Paperboy", שהוקרן בה אמש, הופק בידי אבי לרנר, דני דימברוט ובועז דווידזון.
אלה, כהרגלם בשנים האחרונות, הצליחו לגייס צות שחקנים אטרקטיבי, ובו ניקול קידמן, מתיו מקונוהיי, זאק אפרון וג'ון קיוזאק. את הכוכבים הללו מנווט לי דניאלס, שפרץ לפני שלוש שנים הודות ל"פרשס", היה לבמאי האפרו-אמריקאי השני בהיסטוריה שזוכה במועמדות לאוסקר וסומן כאחד השמות הצעירים המרתקים בהוליווד.
כמו בסרט הפריצה שלו, גם כאן משלב דניאלס בין סגנון מלאכותי, מוקצן ואקספרסיבי ובין עיסוק בתכנים חברתיים. במקרה זה, הוא עושה זאת דרך סיפורו של עיתונאי הומוסקסואל וסאדו-מאזוכיסט (מקונוהיי), המגיע לפלורידה הגזענית של שנות השישים כדי לחקור מקרה רצח, וכך מוציא לפועל שרשרת של אירועים תמוהים.
הודות לכך, משכיל הסרט להכניס כמה סצינות מתוכו לפנתיאון העשיר גם כך של רגעים קולנועיים ביזארים שהיו בפסטיבל הזה. בין אלה, בולטת במיוחד הסצינה הארוכה שבה ניקול קידמן מאוננת בקול רם ובתאווה רבה, וזו שבה מקונוהיי וקיוזאק מציגים את שיסוף הגרון האכזרי ביותר שנראה בריביירה מאז "מחבואים" של מיכאל האנקה.
הרגעים הפרוורטיים הללו אינן אתנחתאות יוצאות דופן בסרט: כולו מתנהל בצורה הגובלת בטראש. הוא עשוי ברוח אופרות הסבון של שנות השמונים, וכותרות הסיום שלו אף מעוצבות באופן מובהק כמו אלה של "שושלת". העלילה מתפתחת בו בחופשיות לכיוונים מרחיקי לכת, אף אחד מן השחקנים אינו עושה מאמץ קל שבקלים לשמור על איפוק, וכולם גם מתהדרים במלבושים בוטים, מבטאים כבדים ותסרוקות הנראות כתולדה של בעיות בזרם המים במקלחת.
כל זה מספק גילטי פילז'ר בלתי נשכח, אך עדיין לא ברור מה הסרט הזה עושה בתחרות, אפילו בהפוך על הפוך. בהתאם לכך, הוא התקבל בשריקות בוז רועמות. עיתונאי בריטי אחד צייץ כי לי דניאלס הוא אד ווד החדש, ועיתונאי גרמני שישב בצדי בירך על כך שבארצו מותחן זה יוצא היישר לדי.וי.די, כך שהוא לא נאלץ לראיין כאן את כוכביו. בישראל, לאור זהות מפיקיו, נזכה בוודאות לראות אותו על מסך גדול, ולצופים כאן מחכה חוויה.
בהתאם לזגזוג המסורתי של התחרות הרשמית בין עולם הז'אנר ההוליוודי לצד השני של הסקאלה, בהמשך היום הוקרן במסגרתה סרט למיטיבי לכת "In The Fog" של סרגיי לוזניצה. הקולנוען הבלרוסי התגלה כאן לפני שנתיים עם "My Joy" עטור השבחים אך נטול הפרסים, ועתה חזר עם פרויקט מרשים עוד יותר.
במקרה זה, עוקב לוניצה במשך קצת יותר משעתיים אחר סובייטי המבכר להקריב את חייו כדי לא לבגוד במולדתו בזמן מלחמת העולם השנייה. הבמאי עושה זאת באורך רוח, בצילומים עוצרי נשימה ובעומק פסיכולוגי ואתי, המשכיל לדון בצורה חכמה ומעוררת מחשבה בסוגיות המוסריות שעולות בעת מלחמה.
אמנם הסרט סובל מהצטעצעויות מיותרות, למשל תקריבים ארוכים על תוכים שתקניים, אך בסך הכל הוא מספק חוויה קולנועית אמיתית, כזו שהולמת את גודל המעמד, ולכן גם ראויה לצאת ממנו עם פרס.
מחוץ לתחרות הוצג אמש בהקרנת בכורה "The Suicide Shop", סרטו החדש של פטריס לקונט, מי שזכה לפתוח את הפסטיבל ב-1996 עם "משהו מגוחך" ובכלל היה עד לפני אמצע העשור הקודם מבכירי הקולנוענים בצרפת, אך נעלם מעט בשנים האחרונות.
ניסיונו המחודש להתקמבק התגלה כסרט אנימציה שאמנם הוגדר כמוצר לכל המשפחה, אך מציג עלילה מורבידית למדי. מדובר במעין תשובה צרפתית ל"ד"ר פומרנץ" של אסי דיין, ובהתאם לכך עוקבת אחר אדם המנהל חנות שמציעה לעוברים ושווים מגוון כלים לשים קץ לחייהם, עד שילד אחד מחזיר לו ולקליינטורה את החיוך לפנים.
לקונט מציג את הסיפור הזה בהומור שחור ואקסצנטרי ברוח "שלישית בלוויל" ובאנימציה מלאת דמיון קודר המזכירה את ספרי הילדים של ג'יימס קריס ("הילד שמכר את צחוקו"). אך הסרט עצמו הרבה פחות טוב משני מקורות ההשראה הללו. ברור לחלוטין מה הוא רוצה להיות, אך אין בו די עוקץ כדי להצליח לייצר את הסרקזם האפלולי והממזרי שהוא שואף אליו. הקריירה של הבמאי הוותיק, אם כך, תיאלץ לחכות לעוד סיבוב כדי להתרומם מחדש.
לאחר כל אלה, הדובדבן האמיתי אמש הגיע בשעת לילה, עת התקיימה באולם צדדי של הריביירה הקרנה שהתהדרה בתוכנייה בשם המסתורי "הפתעה!". מאחורי הכותרת הזו הסתתרו הקרנות לכמה טריילרים שכבר נחרשו היטב ברשת, אך אז הגיע משהו שהצדיק את ההתכנסות: הצגת בכורה עולמית לסצינת הפתיחה של "Only God Forgives", הסרט שניקולס וינדינג רפן וריאן גוסלינג מצלמים בתאילנד, בדיוק שנה לאחר שכבשו את הריביירה עם "דרייב".
לפי הדקות הראשונות, שיתוף הפעולה החדש של השניים מזכיר את זה הקודם: אותם צבעים, אותן תנועות מצלמה, אותה רוח מוזיקלית ואותו מבט בפניה של הדמות הראשית. ההבדל היחיד הוא בכוריאוגרפית המכות שזו מפליאה באויביה, המתאימה את עצמה לסגנון האקשן האסייתי. כתוצאה מכך, נדמה כי "God Only Forgives" יהיה מעין שילוב של "דרייב" ו"אונג-באק". זו היתה סיבה מספיק טובה להזיל ריר באולם ולהתחיל לחכות בקוצר רוח להשלמת הסרט, שאיש לא יופתע אם יזכה להקרנת הבכורה שלו במסגרת פסטיבל קאן 2013. וינדינג-רפן וגוסלינג ממשיכים בדהירה שלהם, וכל מה שנותר הוא לחגור חזק ולקחת נשימה ארוכה.
פסטיבל קאן 2012: לכל הדיווחים של אבנר שביט
פסטיבל קאן 2012: ממשיכים לדבר על זה בפייסבוק