"עצם העניין" הוא בבסיסו אחד הסרטים הבורגניים המדושנים האלה, שבהם אנשים אמידים בגיל העמידה מסתובבים בין בתים מעוצבים מדי ומקשקשים על יחסים. הצרפתים הם מומחים ביצירת סרטי קשקשת מהסוג הזה, אבל גם הוליווד מספקת אותם פה ושם, בכוונה לפנות לקהל מבוגר ושבע, המחפש אפשרות לחייך ולהנהן בהבנה מול משהו שמזכיר לו את חייו, בלי להכביד עליו יותר מדי.
תכלס, הדרך היחידה להפוך סרט מהסוג הזה לנסבל היא תסריט שנון, שפוגש שחקנים טובים ובמאי רגיש, כי אם אין לו את כל אלה, האומללות של ההוויה הבורגנית החומרנית היא קשה מנשוא עבור כל מי שהוא לא חלק ממנה. לוודי אלן, לדוגמא, היו כמה יצירות מהסוג הזה שבזכות הכתיבה והבימוי הצליחו להתעלות. ב"עצם העניין", סרטו החדש של התסריטאי והבמאי לורנס קסדן, יש אמנם שתי שחקניות מאוד מזוהות עם אלן (דיאן קיטון ודיאן וויסט), לצד עוד כמה וכמה שחקנים נפלאים, אבל אין בו אפילו קמצוץ מהשנינות האלנית, או תחושת מציאות שאפשר להאמין לה או לכל הפחות סיפור מעניין. אמנם קסדן היה לפני עשרים שנה ויותר השם החם של הוליווד כתסריטאי ("האימפריה מכה שנית", "שודדי התיבה האבודה") ובמאי ("סילברדו", "החברים של אלכס", "תייר מזדמן"), אבל הסרט הנוכחי שלו הוא בעיקר מפגן של היעדר השראה ודלות מחשבתית.
באקספוזיציה של "עצם העניין", בת' (דיאן קיטון) מוצאת כלב פצוע על כביש מהיר ומחליטה לאמץ אותו, למרות התנגדותו של בעלה, הרופא הקרייריסט ג'וזף (קווין קליין, שחקן כמעט קבוע של קסדן). זמן מה אחר-כך, מתכנסת המשפחה הרחבה של בת' וג'וזף לחתונת בתם, בבית הנופש הגדול שלהם ביערות יוטה. אחרי החתונה, ג'וזף לוקח את הכלב לטיול ביער, וכמובן מאבד אותו. הדבר גורם למשבר משפחתי עמוק, וכולם מתגייסים לחיפוש אחרי הכלב. החיפוש מהווה הזדמנות לתיקון היחסים בתוך המשפחה, וגילוי מחודש של האהבה השוררת בין כולם.
היתרון המרכזי של "עצם העניין" הוא ללא ספק צוות השחקנים שלו, שעדיין נותנים אמון בקסדן ומתגייסים עבורו בחדווה. מדובר בסרט אנסמבל, שוב לפי המסורת של וודי אלן, כולל הכותרות בהתחלה שמפרטות את צוות השחקנים בסדר הא"ב. על כן, כמעט לכל דמות יש מספיק זמן מסך בשביל שנכיר אותה. המינוס כאן הוא כמובן התסריט הדל, חסר ההומור ונטול המנוע הדרמטי, שלא נותן מספיק חומרים מעניינים לשחקנים.
לדיאן קיטון היתה פעם נוכחות מאוד מגניבה על המסך, אך בשנים האחרונות היא לא מקבלת מספיק תסריטים טובים. גם כאן היא עושה סוג של סבתא נוירוטית וקפריזית, שמתעניינת בעיקר בכלב שלה. קווין קליין משחק פוץ נפוח וחסר הומור, ולמרות יכולות המשחק שלו, קשה לו מאוד לגרום לנו לסמפט אותו. דיאן וויסט וריצ'רד ג'נקינס, בתפקיד אחותו של ג'וזף ובעלה, יוצאים יותר טוב מהסיפור הזה. אמנם גם הדמויות שלהם דלות למדי, אבל יש בהן ממד של ארציות כובשת, ובזמן שהן נמצאות על המסך, הסרט קצת משתפר.
כמובן שהשוס האמיתי ב"עצם העניין", מבחינתנו הישראלים, הוא ליהוקה של איילת זורר. לפחות על הנייר, מדובר כאן בהישג אדיר: תפקיד מרכזי בסרט של יוצר מוערך, לצד קליברים הוליוודיים. העובדה שבסופו של דבר מדובר בסרט די מחורבן, שגם זכה להפצה מצומצמת מאוד בארצות הברית (ארבעה בתי קולנוע בלבד עם קופה של כמה מאות אלפי דולרים) מבאסת מאוד, ועדיין אין לזורר במה להתבייש. אמנם היא מלוהקת לתפקיד זרה, ספציפית לתפקיד קצת תמוה של צוענייה (!) רוחנית בשם כרמן, אבל המצלמה אינה מפסיקה להתענג על הנוכחות המקסימה שלה, ולסצנות בהשתתפותה יש חיות וחיוניות הרבה יותר מאשר לסרט בכללותו. בסך הכל, מדובר בצעד מרשים בקריירה של זורר, וצריך להחזיק לה אצבעות, כדי שתמשיך ככה.
"עצם העניין" - מתי ואיפה רואים?
"עצם העניין" - תפרגנו לאיילת זורר? ספרו לנו בפייסבוק