קשה לדמיין סיטואציה קשה יותר מזו של אישה שמקבלת הודעה על כך שבעלה נספה זה עתה בתאונת מטוס. אבל אצל תמי ארד ברירת המחדל מחייבת אפילו אירוע כזה יהווה שדרוג למקרה שלה. יותר מעשרים שנים היא חיכתה לשובו של בעל אובד, שנפל בשבי בטרם מלאה לבתו הקטנה אפילו שנה אחת. קרועה בין חוסר ודאות לחוסר אונים, ארד נאבקה במשך שנים עבור פיסות מידע, לא יותר מכך. בשלב מסוים היא לא ציפתה לפגוש עוד את רון, רק לקבל את הידיעה על מצבו, לטוב ולרע. אף שארד דווח לפני מספר שנים כמת, התעלומה עדיין לא נפתרה במלואה.
לא בכדי קראה ארד לרומן החדש, השני שלה, "סיפור שמתחיל בסוף". היא רצתה לחסוך מעצמה ומקוראיה 26 שנים של שעבוד אל הלא נודע, להסיר מעליה את נטל העגינות ולסלק את העניין הזה מהדרך כבר בעמוד הראשון. סביר להניח שלו היתה ארד יכולה לבחור, היא עצמה היתה מתחילה מאותה נקודה של גיבורת הרומן דניאלה. בניגוד למחברת, הגיבורה שלה ידעה מיד. ביום בהיר הגיעו לביתה קצינים מהטייסת ודיווחו לה שקרה הנורא מכל: בעלה גונן נספה בתאונת אימונים והותיר אותה לבדה עם בנם בן השנתיים יותם וצאצא נוסף בבטנה. הגורל מכריח את דניאלה לבחור בין ייאוש טוטאלי לניסיון להקים חיים חדשים. ניסיון זה גורם לה לבחור בין שני גברים שמתחרים על האפשרות לפנות את ליבה מגונן, שאתו היא עדיין מנהלת בראשה דיאלוגים.
האנקדוטה המעניינת ביותר אינה הסיפור עצמו, אלא דווקא מה שבא לפניו. את "העיקר שתהיי מאושרת" הקדישה ארד לבעלה רון, אף שהרומן אינו עוסק אפילו בעקיפין בקורות חייו, אלא נשאר בתחום הרפואה ובמסדרונות בית החולים. את "סיפור שמתחיל בסוף" ארד מקדישה רק לבת יובל, שליוותה אותה לאורך שנות המאבק הקשה בחוסר הוודאות, אך בעלילה ניתן למצוא יותר מרובד השוואה אחד למקרה שלה, יחד עם מסרים של געגוע גדול במיוחד לרון. למרות הגעגוע הזה, ניתן להתרשם שארד באמת מנסה להבהיר שמדובר בהתחלה חדשה. לא רק של דניאלה, אלא גם שלה.
אבל דווקא מכיוון שאנו מכירים את תמי ארד ואת סיפור חייה העצוב, אי אפשר להשתחרר מתחושת האכזבה מהרומן. סופר צריך בדרך כלל לאמץ את המוח והמחשבה, לבחון ולחקור, לגייס הרבה דמיון כדי ליצור עלילה מהימנה למרות היותה בדיונית. אצל ארד לא היה צורך גדול מדי בדמיון, די בשמה כדי להציג את הקורלציה בינה לבין המעמד של אלמנת טייס. המצרכים היו בפנים, העוגה כבר עמדה מחוץ לתנור, מוכנה לאפייה. ולמרות זאת, היא לא יצאה טוב. ארד לא מצליחה להעביר ולו פרומיל מהרגש ומהוויברציות שקיבלנו כשצפינו בה מתראיינת בתקשורת במשך יותר משני עשורים. חלק גדול מהכאב שלה הולך לאיבוד כשהיא מעבירה אותו אל הכתב. הכאב של דניאלה נשמע יבבני, מרוח ולא אמיתי בדיוק הפוך מהכאב של ארד עצמה, שאיש לא מאמין שאינו אמיתי.
דומה כי הבעיה המרכזית של ארד היא היסחפות לקלישאות. ראשית, הקונפליקט של אלמנת חלל צה"ל שמנסה להמשיך את חייה עם חברו הטוב עלה כבר לפני 30 שנה בסרטו של שמעון דותן "צלילה חוזרת", ושם בא לידי ביטוי בצורה טובה וחריפה יותר. דניאלה אינה מצליחה לחדור אפילו לרבע מהמעמקים הרגשיים שאותם ביטאה בסרט השחקנית לירון נירגד. בנוסף, הרגשנות שמנסה ארד לייצר סביב החיבור עם חברו הטוב של בעלה המנוח נראית מלאכותית ולא מהימנה (עמוד 192): "הוא מוביל את אשת חברו המת ללדת את בנו, זרעו האחרון עלי אדמות. כלפי חיל האוויר והעולם הוא ממלא תפקיד. יש שיאמרו שההזדהות עם התפקיד גררה אותו לחצות את הקווים. הוא לא בטוח שהוא יכול להסביר את התהליך, גם לא לעצמו... גונן מופיע בחלומותיו, לכאורה לא מתערב, אפילו נותן את ברכת הדרך. אלא שהוא מתעורר מהחלומות האלה שטוף זיעה".
ארד לא מצליחה להתחמק ממלכודת הבנאליות גם בנושאי היומיום. במיוחד בולט המעבר של דניאלה לתל אביב. היא רוצה לעשות זאת על מנת לפצוח בחיים חדשים, מה שגורר שק של קלישאות. ארד לא מחמיצה אפילו הזדמנות אחת להעביר את אותו מבט ציני מוכר ומאוס על העיר הגדולה, ציניות שכבר נספגה וחלחלה מכל כיוון אפשרי בתרבות הישראלית. הס?פ?ר עושה לה תספורת כאילו שיקית, כזו שרק היפסטרים תל אביבים יכולים להתרגש ממנה, אבל היא בעצם מזעזעת ומכוערת. בגן של יותם דניאלה מצפה לפגוש ילדים של אמהות חד הוריות או הומואים ולסביות (ומתאכזבת מכך שלא) ובכלל, חברתה מיכל מסכמת את מופע הבנאליות עם ההצהרה נטולת העומק "אמרתי לך, תל אביב זה לא עפולה".
על אף שלעולם תישאר קונצנזוס אהוב ומעורר אמפתיה, האמת חייבת להיאמר: ארד כתבה רומן בינוני שאינו מעורר רצון לעוד. כמו ב"העיקר שתהיי מאושרת", גם כאן הקריאה שוטפת וקלילה, מנפה מיד את התחושה המפחידה שמלווה ספר של יותר מ-400 עמודים. אבל כאן, בערך, מסתיים טור הפלוסים של "סיפור שמתחיל בסוף". הקלישאתיות, הדיאלוגים השטחיים וההיסחפות לבנאליות ותבניות משומשות גורמים לו למצות את עצמו כבר בהתחלה.
סיפור שמתחיל בסוף / תמי ארד, הוצאת כתר, 426 עמודים