ב-1 ביוני 1967 הוציאו הביטלס את "סרג'נט פפר", אלבום שהגדיר מחדש את מה שהעולם הכיר כרוקנרול ופופ גם יחד והעניק דחיפה מלאת אסיד ופסיכדליה לרוחות השינוי של "קיץ האהבה". מלבד פריצת הדרך המוזיקלית, הקסם כמו גם החשיבות ההיסטורית של האלבום ניכרו גם בתחום האמנותי. העטיפה שעיצב אמן הפופ ארט פיטר בלייק יחד עם אשתו דאז ג'אן האוורת', היתה ממתק לעיניים שאף זכה להכרה בדמות פרס גראמי. העטיפה האיקונית הורכבה מקולאז' מסחרר של למעלה מ-70 דמויות שהיוו השראה מסוג זה או אחר עבור חברי הלהקה לא כולל ישו, מהטמה גנדי והיטלר שהיו בפנים אך הוצאו מהגרסה הסופית. האקסטרווגנטיות החזותית לא רק הלמה את התוכן המוזיקלי, אלא גם הפכה את מלאכת עטיפת האלבומים מהיום ההוא ואילך לאמנות של ממש.
45 שנה אחרי (מחר, שישי), כשהעטיפה המקורית כבר זכתה לאינספור ציטוטים וחיקויים בתרבות, מעניין להיזכר בז'אנר האמנותי שעומד בבסיסה הקולאז'. הנה דוגמאות לכמה אמני קולאז' מעניינים שהוכיחו - כמו ג'ון, פול, רינגו וג'ורג' - שלפעמים החיבור הנכון של האלמנטים יכול להפיק ניצוצות.
שעתו הגדולה של הקולאז' היתה ללא ספק המאה ה-20. התנועות המודרניסטיות של תחילת המאה הפכו את אמנות ההדבקה לאמצעי מבע מרכזי ובאמצעותו העבירו את הדגש המחשבתי מהומוגניות למגוון ומאחידות להיברידיות. עצם עשיית הקולאז' אינה מנסה לחקות את החיים או לדמות את הטבע אלא להשתמש בדימויים קיימים מתוך המציאות על מנת ליצור מציאות חדשה.
אחת התנועות שבלטו בשימוש בטכניקת הקולאז' היתה הדאדא, שכפרה בממסד הפוליטי והאמנותי וסלדה מאמצעי ההבעה המקובלים. ראול האוסמן, ממובילי התנועה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, השתמש בפוטומונטאז' (קולאז' המורכב אך ורק מצילומים), בין היתר, כדי לנפק את האמירה הארסית שלו על בעלי הארס העוקצני מכולם - מבקרי האמנות.
בעבודה "The Art Critic" מ-1919, שמופיעה בטמבלר "callmezimmy", הוא מציג דימוי ציני ומעט אכזרי של מבקר מוכה ומושחת - כזה המחזיק בידו כלי כתיבה שנראה מרחוק כמו נשק, עם שטר כסף שמודבק לעורפו וכיסוי על עיניו ופיו. 40 שנה מאוחר יותר בוב דילן יקצין עוד יותר את הדימוי הזה בשיר הבלתי נשכח "Ballad of a Thin Man".
תנועה אמנותית נוספת שהשתמשה באמנות הקולאז' היתה הפופ ארט ואחד ממייסדיה הבולטים, ריצ'רד המילטון הבריטי, עשה בה שימוש מוצלח במיוחד. בעבודה החלוצית "Just what is it that makes today's homes so different, so appealing?" מ-1956, שמופיעה בטמבלר "therearegiantsinthesky", המילטון הכניס את ה-POP לסלון של הבית המודרני. הקולאז' של המילטון, שהורכב בעיקר מדימויים שנלקחו ממגזינים אמריקאיים, העביר באירוניה עוקצנית את רוח התקופה לאחר מלחמת העולם השנייה עם תרבות הצריכה שהתפשטה לכל עבר. העירום הבורלסקי, השפה הקומיקסית והקריצה לעולם הפרסום הפכו את העבודה לאחת מיצירות האמנות הבריטיות המפורסמות במאה ה-20.
אמנות הקולאז' הגיעה גם לתנועת הפופ מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי ובין האמנים האמריקאיים הבולטים בה נמצא טום וסלמן. הקולאז' של וסלמן "Still Life #12" מ-1962, שנמצא בטמבלר "patchoulisoup", נועד להחליף את ציורי הטבע הדומם המסורתיים - במקום פירות ואגרטלים קיבלנו עטיפות צבעוניות וצעקניות של מוצרי צריכה אמריקאיים. השמות הסדרתיים של העבודות כמו גם המוצרים המעובדים הדהדו לפס הייצור התעשייתי שנכנס למטבח הביתי.
האמן האמריקאי רומרה ברדן שילב בקולאז' שלו את המאפיינים הדאדאיסטיים, המבנים הקוביסטים ומסורת האמנות האפריקנית. העבודה "The Family" מ-1975, שמופיעה בטמבלר "youdidwhatnow", מציגה משפחה אפרו-אמריקאית בשעת הכנת ארוחה בדימוי מלא מיסטיקה ומטריד במידה רבה. נראה שהרעננות והנשכנות של היצירה כמו גם של הז'אנר האמנותי לא קהו עם השנים שחלפו.
גם האמן האמריקאי המשפיע רוברט ראושנברג, שנחשב למי שסימל את המעבר של מרכז ההשפעה העולמי האמנותי מאירופה לארצות הברית התפרסם, בין היתר, בקולאז'ים שלו. אחד המאוחרים שבהם, "Soviet/American Array I" מ-1988, שמופיע בטמבלר "thefiftyeight", משייט בין העולם הקפיטליסטי האמריקאי לזה הקומוניסטי סובייטי על ידי ערבוב של תמונות משני הקצוות ביצירה אחת. הדימויםי השונים עולים זה על זה, נבלעים זה בתוך זה וכמו יוצרים סדר עולמי חדש.
האמן הבריטי דיוויד הוקני מציג ב-"Pearblossom Highway" מ-1986, שמופיע בטמבלר "pay what you want", מעין פסיפס תמונות שיוצר מציאות חדשה, חורקת במקצת. מדובר באוסף של תמונות פולארויד שצולמו מזוויות שונות מעט, המזכיר את הסגנון הקוביסטי של פירוק המציאות והרכבתה מחדש כיד הדמיון.
הדיוקן ההיברדי שיצר האמן האמריקאי כריסטיאן מרקליי (שעבודת הוידיאו שלו "השעון" הוצגה בקיץ שעבר במוזיאון ישראל ועוררה עניין רב) מורכב גם הוא מקולאז' - הפעם מדובר באוסף של עטיפות תקליטים."Voices of Venus" מ-1992, שמופיע בטמבלר "phillips de pury", ממזג את העיסוק של מרקליי במוזיקה ובאמנות פלסטית לכדי אמירה החותרת תחת ההנחות המגדריות המקובלות.
אם נרחיב את המבט מהיצירה הבודדת של מרקליי לטמבלר בו היא מוצגת, נראה כי ניתן לקרוא את המדיום האמנותי החדש הזה כקולאז' בפני עצמו. גם הטמבלר בנוי כ"הדבקה" של יצירות קיימות שונות כשהחיבור ביניהן מעניק להן משמעות נוספת. כך אקט העריכה שעומד בבסיסה של מלאכת הקולאז' זכה למעין וורסיה דיגיטלית בדמותו של הטמבלר.
לסיום הטור הפעם, הנה השיר שחותם את "סרג'נט פפר" של הביטלס, שזכה לקליפ שהוא מעין קולאז' ויזואלי מתמשך. כי הווידיאו הרג את כוכב הקנבס.