ניל יאנג וקרייזי הורס ממציאים מחדש את אמריקה של פעם

ניל יאנג, עוטה פונצ'ו וכובע בוקרים לראשו, מתהלך בגלריה לאמנות בחיפוש אחר איורים לספר על השירים האמריקאיים הגדולים של פעם – כך נפתח הסרט האילם בשחור-לבן, בן לא פחות מ-40 דקות, שהוציא היוצר הידוע כדי ללוות את "Americana", האלבום החדש שלו יחד עם קרייזי הורס. בהמשך הסרט, כמו גם בקליפים לשירי האלבום, משולבים קטעים מסרטים שנוצרו בראשית הקולנוע (בהם גם כאלה של חלוץ הקולנוע האמריקאי די. דאבליו גריפית).

על פניו הפנייה של יוצר כמו יאנג אל המשחק המוגזם והכתוביות החגיגיות של הקולנוע האילם עלולה להצטייר כמופרכת, אך למעשה מדובר בפן משלים למסע המוזיקלי אחורה בזמן אליו יצא: "אמריקנה" הוא אלבום קאברים שצולל עמוס בדיסטורשן אל האתוס האמריקאי, משירי הפולק של המאה ה-19 ועד הדו-וופ השחור של שנות ה-50.

את שיעור ההיסטוריה הזה מעניק לנו דווקא קנדי בן 66, ששב אל מה שהוא תופס כ"שירים מסביב למדורה" של אמריקה הישנה והטובה. "אולי השירים האלה מייצגים אמריקה שכבר אינה קיימת, אבל הרגשות והסיטואציות שמאחורי השירים עדיין מהדהדים במה שקורה במדינה בימינו ויש להם השפעה זהה, אם לא גדולה יותר, מזו שהיתה להם לפני 200 שנה", אמר יאנג בהתייחס לרעיון שמאחורי האלבום. "המילים משקפות דאגות שעדיין משמעותיות בחברה שעוברת מהפך כלכלי ותרבותי, בייחוד במהלך שנת בחירות. הם פשוט פוגעים וחזקים היום כמו שהיו ביום בו נכתבו".

יאנג מביט לאחור לא רק בגל מה שנוגע לבחירת השירים, אלא גם בהחלטה עם מי יבצע אותם. עברו תשע שנים מאז שהוא וקרייזי הורס הוציאו אלבום יחדיו ("Greendale" מ-2003), ולא פחות מ-16 שנה חלפו מאז "Broken Arrow", האלבום האחרון שהוציא יאנג יחד עם ההרכב המלא של החבורה - הבסיסט בילי טלבוט, המתופף רלף מולינה והגיטריסט פרנק "פונצ'ו" סמפדרו.

עם תחילת הדיווחים על האלבום החדש, היו לא מעט שהרימו גבה בספקנות לאור ההיסטוריה של יאנג. המוזיקאי עם גוף היצירה השופע נודע לא פעם כמומחה בגניזת אלבומים והיצירות שנעשו עם הרכב הליווי המזוהה ביותר עימו לא זכו ליחס שונה. יאנג וקרייזי הורס, שהחלו לשתף פעולה עוד באלבומו השני מ-1969, "Everybody Knows This Is Nowhere", ועברו דרך קלאסיקות כמו "After the Gold Rush" ו-"Tonight's the Night", היו אמורים לשחרר ב-2008 אלבום אולפן משותף שהקליטו שמונה שנים לפני כן בשם "Toast" אך זה מעולם לא יצא.

ואולם, החששות התאיידו כאשר בינואר האחרון העלה יאנג לאתר האינטרנט שלו קטע של 37 דקות שהתברר כג'ם סשן שלו ושל חברי קרייזי הורס. חודש אחרי זה הם עלו על הבמה יחד לראשונה מאז 2004 במופע מחווה שנערך לפול מקרטני ומעט אחר כך נודע שהקטע המדובר הוקלט במהלך העבודה על האלבום החדש.

מוזיקאים מבוגרים שמוציאים מעין "סונג בוק" – אלבום עם השירים שהם אוהבים לשמוע – הם דבר נפוץ (ראו ערך האלבום האחרון של אותו פול מקרטני, לדוגמא). פעמים רבות מהלך שכזה זה נתפס כאקט של עצלנות: במקום להוציא חומר חדש, פשוט יותר לעשות כמה קאברים ולדפוק עוד אלבום לקופה הרושמת. אבל מתברר שזה ממש לא המקרה כאן. יאנג וקרייזי הורס בחרו לפרק את השירים המקוריים ולהתיך אותם למשהו חדש-ישן – אלטנוילנד בערבות ארצות הברית.

"אלה שירים שאנחנו מכירים מגן הילדים אבל קרייזי הורס ארגנו אותם מחדש ועכשיו הם שייכים לנו", אמר על כך יאנג, שמשתמש בשירים הקלאסיים כמו בסטנדרטים של ג'אז ומעניק להם את האינטרפרטציה המלוכלכת שלו.

בין 11 השירים שמופיעים באלבום ניתן למצוא גרסה מנסרת של "Clementine" ו-"'She'll Be Coming Around The Mountain'", את הקלאסיקה של וודי גאתרי "This Land Is Your Land" , שיר הפולק הידוע "Oh Susanna" (שנשמע בביצוע החדש דומה מדי ללהיט "ונוס" בגרסה של בננהרמה), "Get a Job" שלThe Silhouettes מ-1957 ו-"Gallows Pole" שמוכר בביצוע של לד זפלין. את האלבום חותם לא פחות מ-"God Save the Queen", לא זה של הסקס פיסטולס אלא ההמנון הבריטי.

מלבד המודעות הפוליטית של אמן כמו יאנג (שהקדיש כבר אלבומים להילחם בנשיא ארה"ב בוש או לחלופין להלל את המכונית החשמלית שלו), נראה שהיתה סיבה נוספת שלשמה החליט לחזור אל הקאנון האמריקאי. בראיון ל-MTV בינואר השנה סיפר יאנג כי הסאונד של המוזיקה העכשווית מכעיס אותו. הסאונד החדש, טען יאנג, הוא הגרוע ביותר שהיה אי פעם. יאנג יכול היה להמשיך לרטון אך הוא תירגם את העצבים שלו מהדרך בה מוקלטת מוזיקה בימינו למסע נוסטלגי אל העבר.

ההליכה אחורה אצל יאנג נועדה כדי להמציא מחדש את השירים וכך גם לנסח כראות עיניו את אותה היסטוריה אמריקאית. אבל בפועל הקריאה מחדש של הנוסחאות המוכרות הוצמדה לסאונד הכל כך מזוהה כבר עם יאנג וקרייזי הורס. הרי החתימה המוזיקלית של יאנג ישנה כמעט כמו השירים אליהם פנה. כך המהלך החתרני שלו הסתיים למעשה בשמרנות מסוימת ובביטחון שבהגעה אל המחוזות המוכרים.

עם זאת, מעניין לראות כי לפחות מן הבחינה השיווקית יאנג יישר קו ברור עם הכאן והעכשיו – לא רק שהאלבום עלה להאזנה ברשת לפני יציאתו הרשמית (עוד יומיים, 5 ביוני), אלא גם שעוד קודם לכן הוא השתמש במדיה החברתית כמו עסקן ניו מדיה מהשורה: הוא השיק תחרות נושאת פרסים לקאברים של שירי האלבום והציע לגולשים לשלוח את תמונות "אמריקה שלהם" - שצולמו באינסטגרם כמובן - כדי ליצור באמצעותם את מפת ארצות הברית.

בנוסף, את העטיפה של האלבום כמו גם את האיורים שמופיעים בסרט הקצר שנלווה אליו, הוא הפקיד בידיו של כוכב אמנות הרחוב האמריקאי, שפרד פיירי, האחראי בין היתר על כרזת אובמה המפורסמת. כך שאולי יאנג שמרן במידה מסוימת בקו המוזיקלי שלו, אבל לא בכל מה שנוגע לדברים שיש לעשות כדי שאנשים ישמעו את המוזיקה שלו.

בנאום הכניסה של יאנג להיכל התהילה של הרוקנרול ב-1995 הוא הודה בחיוך ממזרי קודם כל לאמו ואחר כך ל"להקה שלי", בהצביעו לעבר חברי ההרכב קרייזי הורס. "תעמדו חבר'ה, בחיים לא הייתי מגיע לכאן בלעדיכם. זה בטוח. כולם יודעים את זה", אמר יאנג המשועשע מהמעמד. ובכל זאת בתשע השנים האחרונות יאנג נהג את המרכבה בלי הסוסים שלו. הפעם נראה כי המסע אל העבר הצריך את שובם של החברים המוכרים, שכבר חרכו איתו דרך אחת או שתיים.

ניל יאנג וקרייזי הורס: שמעתם את האלבום החדש? ספרו לנו את דעתכם בפייסבוק