בניינים, מוצלחים יותר או פחות, נהנים מפונקציה ספציפית שלמטרתה הם נבנו. פונקציה זו, נוסף על האיכות האדריכלית אם קיימת, משחקת תפקיד חשוב במשיכת הקהל לבניין. למשל, אדם החפץ לראות הצגה בבניין תיאטרון הבימה, גרוע ככל שיהיה, חייב לשהות בבניין כדי לצפות בהצגה. מנגד, שהות במרחב הציבורי היא עניין של בחירה. כשלמרחב הציבורי אין פונקציה מוגדרת אין סיבה לבלות בו אם הוא לא נעים לשהייה.
השהות בכיכר הבימה היא לא כורח המציאות. מי שלא רוצה לעבור דרכה יכול לצעוד ברחובות הסמוכים. מי שבוחר לשהות בה עושה זאת רק בגלל שהוא רוצה. ולמרות הטרוניות המקדימות, מסתבר שלא מעט אנשים רוצים לבלות בכיכר שעיצב דני קרוון בשיתוף עם משרד האדריכלות התל-אביבי תמא.
כמעט בכל שעה משעות היום יש אנשים בכיכר הבימה: נערים צעירים עם אופניים, שורת אמהות עם עגלות המקיפה את הגינה השקועה, ילדים הרצים ליד בריכת ההשתקפות ומבוגרים היושבים בצל השמשיות שהציב בית הקפה שנמצא בתוך התיאטרון.
באופן מפתיע עבודות הבנייה של הכיכר, שנדמה היה שנמשכו עד אין קץ, דווקא עשו לה טוב. בשנה האחרונה, כשהכיכר הייתה כבר גמורה כביכול, נסגר בה בכל פעם אזור אחר שגודר במחסומי העירייה הכחולים. הציבור לא זכה להשתמש בכולה החל מהרגע הראשון, הוא התרגל אליה לאט, רגליו נחשפות בכל פעם לחלק אחר שהיה סגור בפניו. ועכשיו, כשאין יותר מכשולים והכיכר כולה נתונה, הציבור חוגג.
מה לא אמרו על הכיכר? שהיא גדולה מדי, חשופה מדי, לבנה מדי. והנה הגיע הקיץ הישראלי וקרוון בוודאי יושב בביתו מלא סיפוק. בצדק. הוא הוכיח בפעם המי יודע כמה שאין צורך בספסלים כדי לגרום לאנשים לשבת ואין צורך בשבילים כדי שהם ירצו לשוטט. מה כן צריך? קומפוזיציה חכמה של אלמנטים מרחביים שפתוחים לפרשנות המשתמשים. הציבור כבר יבין לבד איך להשתמש בהם בדרך הטובה ביותר. כן, גם בגינת הקקטוסים.
הטענה המרכזית שנשמעה נגד הכיכר הייתה הלובן המסנוור שלה והיעדר פינות מוצלות. "בקיץ", הם אמרו, "יהיה פה חם נורא". למי שלא שם לב ללוח השנה, חודש יוני הגיע, השמש הקיצית כבר קופחת והאנשים לא מפסיקים להגיע לכיכר. בינתיים אפילו המרצפות הספיקו להצהיב והלבן הרבה פחות לבן. נכון, אולי באוגוסט יהיה שם חם בשעות הצהריים. ייתכן שבמשך חודשיים בשנה, בשעות בהן השמש באמצע השמיים, הכיכר תהיה קצת פחות ידידותית. אז מה? תל אביב הרוויחה נכס אדריכלי מוצלח מדי מכדי שהחום יעיב על החגיגה.
כדאי גם לפזול לעבר ערים אחרות בארץ ובעולם ולהיווכח שצל הוא לא בהכרח המרכיב הסודי שהופך כיכר למוצלחת. בפיאצה נבונה באיטליה אין צל או שמשיות. גם לא בכיכר טרפלגר בלונדון. או בכיכר ציון בירושלים לצורך העניין. "הקיץ באירופה הוא לא הקיץ בישראל. השמש שם פחות בוהקת", יטענו הקטנוניים. ובכן, אוגוסט הוא חודש חם ולח גם ברוב מדינות אירופה. יתרה מזאת, החורף האירופאי קשה וגשום הרבה יותר מאחיו הישראלי, אבל האירופאים לא ממלאים את הכיכרות במעברים מקורים שיגנו מפני הגשם.
מה היה עדיף? למלא את הכיכר בשמשיות ולגזול ממנה את הפתיחות המזמינה שלה ואת אופייה הסימבולי? כל אלמנט אדריכלי נוסף שהיה מוצב בכיכר היה הופך אותה למרחב הרבה פחות דמוקרטי, הרבה פחות חגיגי, הרבה פחות רשמי. תל אביב הייתה זקוקה לכיכר רחבת ידיים, כיכר חגיגית וסמלית שעושה כבוד למוסדות התרבות המקיפים אותה. כיכר שהיא התגלמות אמיתית של המושג האדריכלי כיכר. ואיזה מיקום טוב יותר לכיכר שכזו מאשר בקצה השדרה הראשית, באחת הנקודות הכי גבוהות בעיר?
הצעידה במורד שדרות רוטשילד לכיוון צפון, כיוון הכיכר, הפכה לאחד האירועים האורבניים המוצלחים ביותר במרחב הציבורי בתל אביב. יש לשדרה סוף (או התחלה) ברור ומובהק. מין נקודת קצה שהולכים לעברה בסקרנות. בהתחלה מבחינים רק בפסל "התרוממות" של קדישמן שנראה טוב מאי פעם. ככל שמתקרבים לכיכר נחשפים האנשים שמבלים בה; אלה שרק עוברים על דופן הכיכר לאורכו של רחוב מרמורק, ואלה שממלאים אותה בחיים.
בהשוואה לעבודות אחרות של קרוון שמוכרות לציבור הישראלי, כדוגמת אנדרטת הנגב או הכיכר הלבנה בפארק וולפסון, אין בכיכר הבימה כמעט כלום. בצדי הכיכר שורת מסגרות לבנות ריבועיות, במרכזה בריכת השתקפות וגינה שקועה שעושות הכל רק לא לבלוט מעל פני הקרקע. אבל איזה כלום נפלא. כלום שנותן במה לדבר המופלא הזה שנקרא עיר.
מה אתם חושבים על כיכר הבימה? ספרו לנו בפייסבוק