לאחרונה סיפר ג'ו גודאר מהוט צ'יפ לפיצ'פורק שהעבודה על האלבום החדש של הלהקה, "In Our Heads", היתה מייסרת פחות מהעבודה על אלבומיהם הקודמים. את הצימצום בייסורי היצירה של האלבום החדש שעליו מדבר גודאר, אפשר בקלות לשמוע בו. "In Our Heads" הוא אלבום לא מתאמץ, לא לוחץ, לא מתנצל. לא שהאלבומים הקודמים של הוט צ'יפ התאפיינו ביומרה ושאפתנות גדולה גודאר ואלכסיס טיילור הם הרבה דברים חיוביים, אבל קניה ווסט וג'יי זי הם ממש לא. שאפתנות יתר ופומפוזיות אף פעם לא היתה חלק מהאג'נדה שלהם. אבל כן, בהחלט היו באלבומים קודמים שלהם רגעים ניסיוניים יותר, אולי מוזרים קצת, רגעים של חיפוש. רוב המעריצים של הוט צ'יפ מתים על הרגעים האלה, אבל אפשר גם לייחס להם סאונד מחושב מדי, או אולי מעט מאומץ. גודארד מגדיר זאת הכי טוב מיוסר.
בכלל, כל דבר שאמר גודארד בראיון לפיצ'פורק אודות האלבום החדש התגלה לא רק כמשמח מאוד, אלא כאמיתי מאוד. למשל, ההצהרה שהם הפכו לאובססיביים לתקליטוני 12 אינץ' מהאייטיז ולסאונד הגורף שלהם; או הווידוי לפיו הם ניסו שוב ושוב לייצר את הרגע המיוחד שאופייני כל כך למסיבות, שבו סט ארוך של טכנו קודר נקטע לפתע עם קטע באלרי מלא שמש, והמועדון עולה באש מרוב אנרגיה. הוט צ'יפ הם הלהקה שיודעת לקחת את ההשראות שלה, שאם תשאלו אותי הן הטובות בעולם, ולעשות מהם שירים מושלמים שממלאים אלבומים מעולים. "Night And Day" מהאלבום החדש, לדוגמא, הוא קטע אגרסיבי וסוחף של טכנו, שמתמזג לתוך הפופיות הטבעית של הלהקה באופן מושלם. "Good Life"? אז ככה זה נשמע היום.
הוט צ'יפ תמיד היתה להקה שהמסע שלה בין דאנס, אלקטרוניקה ופופ התנהל באופן אורגני ונטול משוכות. אבל השנתיים האחרונות סימנו את ההתרחקות שלהם מיוצרים כמו ג'יימס מרפי ואת ההתקרבות שלהם לתרבות הדאנס ולסאונדים מועדוניים מובהקים. הפרויקטים של גודאר בשנתיים החולפות התמקדו באלקטרוניקה "פשוטה" יותר מזו של הוט צ'יפ, אבל מפוארת לא פחות: "גבריאל" שלו הוא אחד מהשירים היפים של השנים האחרונות והאלבום של The 2 Bears הוא אלבום דאנס מהסוג שכבר לא עושים: קליל ואיכותי. לא פוסט-ז'אנרי, לא פרה-מתחכם, לא אובר-מיוחד, לא נעליים. פשוט אלבום שמח, ממש ממש שמח.
השמחה, הרוח החיובית והאופטימיות היא התמה העיקרית של "In Our Heads". זה אלבום עשיר, מבעבע, מרקיד. הוא עשוי רבדים רבדים של צלילי פופ, טכנו והאוס משובחים. הטוסיק לא מצליח להישאר במקום לא כשהאלבום נפתח עם "Motion Sickness" ההימונוני, שנשמע כאילו הוא נכתב כדי לסיים את הסט שלהם בגלסטנברי בשנה הבאה ולהפוך את החיים של אלפי אנשים דלוקים לטובים יותר, לא כשהוא ממשיך עם "How Do You Do" ו-"Dont Deny Your Heart" הפופיים והמצעדיים יותר, ובטח לא כשהוא נכנס לקטעי הקרחנה הנהדרים שלו, עם שירים כמו "Flutes".
גם הפעם הוט צ'יפ לא ויתרו על רגעים שקטים יותר, וגם הפעם הקטעים הללו הם החלקים הפחות מרשימים באלבום. יוצא דופן הוא "These Chains", שיר אהבה שנע על ציר שנחלק בין צ'יל-אאוט של שקיעה באיביזה למסורת הארבע על ארבע הישנה והטובה, והוא קטע יפיפה שעשוי לעילא. זה הדבר שהוט צ'יפ עושים הכי טוב: משלבים, מערבבים, ויוצרים מכל מה שהוא כל כך מוכר ולעוס מוזיקה חדשה ומפתיעה.
באותו ראיון לפיצ'פורק שאוזכר לעיל אומר גודאר "אני זוכר את כל הדברים שחיוביים בחיי, ויש הרבה כאלו כרגע". אז ברכות, ג'ו, אתה יכול להוסיף לרשימה הזו עוד אחד, אולי את הגדול שבהם. האלבום החדש של הוט צ'יפ הוא הדבר הכי חיובי, שמח ונטול עכבות שקרה למוזיקה ב-2012.
הוט צ'יפ: גם אתם בטירוף על האלבום החדש?