אלפי אנשים יצעדו מחר (שישי) ברחובות תל אביב. הם יניפו דגלים צבעוניים, יפריחו בלונים, ירקדו על האספלט בדרך לים ובכך יחגגו את זכותם לא להיות מופלים רק בשל ההעדפה המינית שלהם. מצעד הגאווה, שמציין את המאבק של הקהילה הגאה להכרה ולשיווין זכויות ואת הסרת הבושה שדוחפת אנשים עמוק לארון, כבר הפך לאקט מוכר וידוע בתל אביב. יש המבקרים אותו אפילו על ממסדיות יתר והחיבוק לו הוא זוכה מהעירייה. אבל זה לא תמיד היה ככה, ובעיקר זה לא באמת אומר שמצבם של ההומוסקסואלים, הלסביות, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים בתל אביב בפרט ובישראל בכלל, באמת כזה מוצלח כמו שטוענים רון חולדאי או נועה תשבי.
בימינו עדיין שולטת התפיסה שאומרת "אני מי שאני שוכב איתו" הזהות שלי מוגדרת לפי ההעדפות שלי במיטה. מישל פוקו ודיוויד הלפרין היו בין החוקרים הבולטים שביקשו לפרק את כל מה שרצינו לדעת על מין ולא העזנו לשאול. הם טענו שהגדרת הזהות לפי המיניות היא תפיסה מודרנית שאיננה "נייטרלית" או "טבעית".
אבל הערעור הזה נעשה לא רק באקדמיה, אלא גם באמנות. יוצרים ויוצרות ביקשו לאורך המאה ה-20 לנפץ את הדעות הקדומות שנלוו להגדרת הזהות העצמית על דרך המיניות, להפריד בין מין למגדר ולהגיד שבסך הכל זה ממש בסדר לזרום על הספקטרום. חלקם עשו את זה דרך מושאי האמנות, אחרים הפכו את עצמם למוקדי היצירה. הנה כמה דוגמאות לאמנים ואמניות שבחרו לעבוד עם הגוף שלהם על מנת להזיז קצת את הסד של הזהות המינית ולהשתעשע במתח הזה שבין גבר, אשה ומה שביניהם.
האמנית הצרפתיה קלוד קהון נולדה בכלל בשם לוסי שווב בשנת 1894. הרבה לפני צמיחת לימודי המגדר בפקולטה למדעי הרוח, קהון ערערה את התפיסות של איך נראית אשה, איך היא מתנהגת ואיך היא יוצרת. בעצם בחירת שם הבמה שלה כמו גם בצילומי הדיוקן שלה, היא שיחקה על המתח שבין זהויותיה השונות.
בדיוקן העצמי מ-1927, מתוך הטמבלר "bildwerk", היא נראית כיצור היברדי - משהו בין מרימת משקולות לבין פיירו, הליצן העצוב. אי הבהירות בהגדרה של מה שהצופה רואה מולו מתעצמת מתוך ההצגה של המיניות המעורפלת.
קלוד קהון יצרה סדרה של פורטרטים יוצאי דופן, חלק מהם מופיעים בטמבלר "eaedwards", שזוכו למעמד של קאלט בעולם האמנות של ימינו ובכך השפיעו ומשפיעים עדיין על צלמות רבות בדורות אחריה.
אחת האמניות שניתן לאתר בעבודתן את השפעתה של קהון היא הצלמת האמריקאית הידועה סינדי שרמן. שרמן לקחה את הדיוקן העצמי של קהון והקצינה אותו - לא עוד אינספור "אני" שנובעים מתוכי, אלא "אני" כמודל לתחפושת. שרמן מוחקת את זהותה הפרטית ומלבישה עליה זהויות זרות - נשיות, גבריות, אנדרוגיניות.
שרמן בוחנת את הסטריאוטיפים הנשיים העומדים בבסיסה של תרבות המערב ואת החיבור שבין תחפושת לזהות. גם כאן, כמו במקרה של קהון, המבט הגברי שמשויך למצלמה באופן מסורתי מתערער כאן כי האשה היא גם הצלמת וגם זאת שעומדת לפני העדשה. אך בה בעת, האשה המצולמת לא תמיד עונה להגדרות שלנו של 'מה זאת אשה'.
המקרה של סדרת התמונות בעבודה Untitled #479, מהטמבלר "mr. lisa", ריבוי הזהויות מקבל ביטוי גרפי. המעבר ביניהם הופך למעין סרט וידיאו - פריים אחרי פריים אנחנו רואים את המטמורפוזה שעוברת שרמן, את ההקצנה ושוב, את חוסר הבהירות לגבי הזהות המינית.
הטכניקה של החלפת הזהות המגדרית ועצם כך ההעמדה שלה בסימן שאלה לא נוכסה על ידי בנות המין הנשי בלבד. אנדי וורהול למשל לא רק חתר תחת ההנחות של נמוך וגבוה באמנות שלו, הוא גם הצליח דרך יצירותיו כמו גם הפרסונה שלו לערער את ההפרדה הברורה בין הנשי לגברי. וורהול, שהלך לא פעם למסיבות בתחפושת דראג, החליט ב-1981 להעביר את זה דרך הפילטר של המצלמה,כפי שניתן לראות בטמבלר "sefren".
הפעילות של האמנים והאמניות הללו אולי נתפסת היום כמובנת מאליה ואף נדושה. אך בזמנו היה בה משהו חלוצי וחתרני.
עיבוד עכשווי מעניין לרעיונות שעמדו מאחורי היצירות מערערות המגדר ניתן למצוא בעבודה הזו "Untitled (Dog)" של האמן הפולני ג'אן סמגה (SMAGA) מ-2007, בטמבלר "alecshao". סמגה מוותר על הקרוס-דרסינג ועוטה על עצמו לא את הביגוד הנשי, אלא את הגוף הנשי עצמו. "בובות הברבי" מכסות את הגוף הגברי ומטשטשות את הגבולות בין הגוף שלהן-לגוף שלו.
הניסיון לגרום לנו לחשוב אחרת על המיניות והמגדר לא תחום רק לאמנות הפלסטית - הקומיקאי והשחקן הבריטי אדי איזרד מופיע כשהוא לבוש בבגדי נשים. אבל למי שירצה לקטלג אותו בתור טרנסווסט הוא יתעקש שהלבוש שלו לא נוגע לנטייה המינית שלו. מבחינתו הוא סטרייט או "לסבית ממין זכר", כהגדרתו.
כך איזרד מוכיח אותנו בפנינו על הניסיון שלנו לקטלג את האחר לפי הגדרות מגדריות. למעשה הוא מצחיק אותנו וצוחק עלינו בעת ובעונה אחת, על ההנחות הטבועות בנו ועל המופרכות שלהן.