"OK Computer" של רדיוהד בן 15: שיר אחרי שיר

בסופם של אינספור שעות דיונים, מאות אלפי כתבות ומאמרים, קשה להכריע האם "OK Computer" הוא האלבום הגדול ביותר של שנות ה-90. רבים, כמו החתום מעלה, מאמינים שאכן, רדיוהד הצליחה לחבר את היצירה המושלמת, מעוררת ההשראה והקולעת ביותר שמוזיקה פופולרית יכולה להעניק. גם בזמן אמת וגם לאחר מכן, כשההייפ הלך וגבר, קמו ל-"OK Computer" מתנגדים רבים, בהם אנשים חדים וחריפים ואוהבי מוזיקה לא פחות מכל מי שיודע את "Paranoid Android" בעל פה. גם אלו יודו שעם כל חולשותיו ואותה "תרמית" גדולה בה רדיוהד מואשמים מאז אותו אלבום, "OK Computer" הוא הצייטגייסט, הרגע שבו משהו קרה בתרבות הפופולרית שלאחריו היא לא תחזור להיות כשהיתה.

15 שנה לאחר שיצא, "OK Computer" נותר אלבום לא פחות ממדהים, שלם ובעיקר מבהיל בצדקת הדרך שלו: אותה כרית אוויר שטום יורק פחד ממנה יוצאת בלי בעיה מהטלפון והאנדרואיד לא פרנואיד, הוא פשוט מכשיר נייד פופולרי. קרמה פוליס? אלי ישי לא יתנגד. "OK Computer" היא לא רק יצירה שטלטלה את העולם בזמן אמת, היא מטלטלת אותו כרגע, מלאת משמעויות כמו "יוליסס" ומעוצבת לתלפיות כמו "אימפריית הפשע": היא רגע ענק של הכרה בכישרון האנושי וגם רגע עלוב שחשף עד כמה כולנו עבדים ליצרים ותאגידים. לציון 15 שנה לצאתו, הנה המסע אחרי "OK Computer", שיר אחרי שיר. הפאניקה והקיא עלינו.

אף אחד לא מצפה לדיסטורשן כה חד ברגע הלידה של האלבום. הדיסטורשן שפותח את "Airbag" דומה לסטירה שמעירה אותך משינה במקום נשיקה מלטפת. רגע אחרי זה סימפול התופים מתחיל לעבוד והסיוט נמשך: אתה נזרק למכונית שלא נהגת בה מעולם, וזו מלחמת עולם מסביב. טום יורק ראה כתבה במגזין עם הכותרת "An Airbag Saved My Life" והשליך אותה לתוך שיר שכולו פחד מעולם של כריות אוויר ומתאונות דרכים, פוביה מוכרת שלו. שנים לאחר מכן הוא כתב "כולנו תאונות שמחכות לקרות", והתאונה הזו מתחילה עכשיו, ובגדול.

"Airbag" הוא פתיחה מהממת כי כמו בחלום, אינך יודע איך הגעת אליו ולמה הוא הסתיים; האם הוא אופטימי (החיים נצלו) או שמא אין בכך שום תועלת; הביצוע המדוד יחסית של טום יורק, לא צעקני מדי, לא תוקפני, מעניק למאזין תחושה של שיוט בספר מד"ב, אבל האם אנחנו בכלל רוצים להיות חלק מהעלילה הזו? מישהו בכלל שואל אותנו?

מרווין, האנדרואיד הפרנואיד של דאגלס אדמס ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מתגלה בלוס אנג'לס בדמותו של אנגלי עם עין עצלה. לילה קשה בבר שם ואשה אחת ששפכו עליה דרינק מוציאים ממנו את אותה קריאת אומללות של הניינטיז: "The Panic, The Vomit"; הסחרור של השפע כמו רכבת ההרים המוזיקלית של השיר – יצירת הפרוג רוק החכמה הזו עולה ויורדת, מתפרצת וננעלת, צפה ואז טובעת: אלוהים אוהב את הילדים שלו? בטח אוהב, השאלה מי צריך אהבה שכזו.

אי אפשר להתייחס ל-'Paranoid Android" במנותק מקליפ האנימציה שיצר מגנוס קרלסון השוודי. הלהקה התאהבה בדמותו של Robin, שיצר קרלסון עוד קודם לכן, ובסופו של דבר הוא כיכב בקליפ. קרלסון נסגר במשרד שלו והאזין באובססיביות לשיר, עד שיצר את תסריט הבלהות שהפך לחלק בלתי נפרד מהטקסט של השיר, זה שטום יורק סירב לשלוח לו כדי שלא תיווצר קורלציה גבוהה מדי בין המילים לקליפ. במרחק של 15 שנה, האנימציה של קרלסון נראית מעט מפגרת ביחס לשימוש של יוצרים כיום באנימציה, ומצד שני אין צורך בהיי-טק כדי להסביר שהאדם הוא לו-טק. להיפך, הפאניקה והקיא לא צריכים להיות ב-HD.

טום יורק הוא סך כל החייזרים שפעלו בעולם הפופ: ממיילס דיוויס, שאת "Bitches Brew" שלו הוא ניסה לחקות כאן ועד דיוויד בואי וכמובן בוב דילן, ששם השיר הוא מחווה ל-"Subterranean Homesick Blues" שלו. יורק סיפר כי השיר מנסה לתאר אדם שחלומו הוא להיחטף על ידי חייזרים וחושש שאיש לא יאמין לו. ובאמת, לך תאמין לג'ינג'י עם עין עצלה.

היש נדוש מהניסיון לתרגם את רומיאו ויוליה לימינו? המזל הגדול של השיר הוא שיורק, בעזרת חברי הלהקה, ויתר על הרעיון לשלב טקסט מהמחזה של שייקספיר בתוך מילותיו שלו. "Exit Music" משתלב היטב בקונספט הקודר והעצוב של האלבום ומתאר בית כלא עצוב שבו לא רק האוהבים צריכים לברוח, גם אלו שרק רוצים ללכת לסרט.

המבנה המוזיקלי של "Exit Music" הוא אחד החשובים ב-"OK Computer" ומעיד על הצעד האינטלקטואלי העצום שביצעה הלהקה מאלבומם הקודם, "The Bends": הפתיחה המבודדת, רק קול וגיטרה אקוסטית, הכניסה של התופים, ההמשך הפורטיסהדי והסיומת החונקת; רדיוהד השלימה את המעבר מלהקת רוק גיטרות מצוינת לתופעה מוזיקלית אחרת, חריפה ומהפנטת בהרבה, זו שאומרת "אנחנו מקווים שתיחנקו" – ושמה את העקב חזק על הגרון.

הריף הפותח של ג'וני גרינווד הוא מסוג הרגעים שכל אחד שאוהב את האלבום זוכר את הפעם הראשונה ששמע אותו, כפי שהוא זוכר את הרגע הברור שבו חלחלה לתוכו משמעות המילים הכה קשות של יורק, שהצליח להפוך דריכה על ג'וק לרצח עם. "Let Down" הוא שיר שלא מקבל מספיק הערכה בשיח על "OK Computer", למרות שמשמעותו לא פחות חשובה משל "Exit Music" או "Lucky" בהמשך. אפילו שהוא כמעט מסתיים בשורה של מרגול ("יום אחד אני אגדל כנפיים"), הוא משתמש שוב בתיאור עם אפקט דומה לדה פאניק, דה וומיט: "Hysterical & Useless" מכנה את עצמו טום יורק ובעצם את כולנו.

אפשר היה לחשוב שכל כך הרבה השמעות בגלגלצ בין השעות 18:00-20:00 יהפכו את "קארמה פוליס" למשהו שאי אפשר לשמוע יותר, לשיר שהוא עצמו חלק מהמכונה נגדה יורק שר בהמנון האנטי-תאגידי שגם קורט קוביין היה חותם עליו. אפשר היה לחשוב שמפתיחת הפסנתר של ג'וני גרינווד ומהקליפ של ג'ונתן גלייזר (שבכלל ייעד את הקונספט שלו למרילין מנסון), לא יישאר דבר.

אבל "Karma Police" הוא הצייטגייסט של הצייטגייסט. הוא הטקסט הראשון בדרך להפגנות המחאה, הפזמון הראשון בהודעת הפיטורים, הדמעה הראשונה בעוד שיחה שעיקרה "לא, על זה אי אפשר לדבר". "Karma Police" נותר שיר כמעט קבוע בהופעות הלהקה, כי יש בו את הרגע הנדיר שבו הקהל שר על עצמו: "For A Minute There, I Lost Myself". ככה, כמו שזה נשמע, לדקה אחת.

1:57 של סלוגנים מהניינטיז, העשור שנתן לך בדיוק את מה שאתה צריך, אם תתנהג כמו שאמרנו לך – תהיה אדם יעיל יותר, יצרני, כשזה שמסוגל לעשות הכל ובעצם הפך אותך לחזיר על אנטיביוטיקה. "השיר הכי מעציב שכתבתי בחיי", אמר פעם טום יורק על הקטע הזה, שכולו מבוצע דרך אפליקציית קול במחשב מקינטוש ישן. הזיהוי המושלם בין רובוטיקה לניוון, הרגע שבו אסימוב ואורוול הופכים לאדם אחד. זה לוקח דקה וחמישים ושבע שניות להסביר, ונצח כדי לזכור.

השיר הטוב ביותר של אואזיס שהאחים גאלאגר לא כתבו: גיטרה-בס-תופים-פעמון פרה שחופרים מהרגע הראשון בתיאום כאילו לא עבור שנתיים מאז שיצא "The Bends" וארבע שנים מאז שטום יורק תהה אם מישהו כאן יודע לנגן בגיטרה. שיר שכלל לא שייך מוזיקלית לאלבום והטקסט שלו אמנם מעניין, אבל רחוק מלהרשים כמו שאר האלבום. ועם זאת, "Electioneering" ממשיך את "Fitter Happier" באמצעים המוגבלים שלו וחשוב מכך – אואזיס באמת לא כתבו אותו. הם לא ידעו איך.

הסימפוניה ל-16 כלים שכתב ג'וני גרינווד היתה צריכה עוד משהו קטן: מתכת. צליל המתכת של התופים בשיר הוא שמכתיב את הקצב הקלסטרופובי שלו; לא ג'וי דיוויז'ן סטייל וגם לא פינק פלויד, אלא מד אחר של לחץ שמתפרץ בסי-פארט המדהים של השיר ובסיומת הפנטסטית שלו עם גיטרה שעולה ויורדת כמו סירנה. "Climbing Up The Walls" הוא כמעט מוצר הוליוודי באופן שבו הוא צועד לאבדון ולהשמדה. הצעקה של טום יורק בסוף היא הפידבק האחרון בדרך לשאול.

אחרי "Climbing Up The Walls" כבר די ברור שטום יורק שומע קולות; משהו שם עובד באופן שונה מראשם של אנשים אחרים, גם מוזיקאים. כמעט שבע שנים לאחר מכן, בעצם באלבום הראשון שהתכתב עם "OK Computer", יורק חתם את "Hail to The Thief" עם "Wolf At The Door", שבו שוב – קול, הפעם זאב, הגיע מבחוץ כדי לאיים שהוא יודע היכן למצוא את יורק. שום דבר לא השתנה בשבע השנים האלו, מלבד אחד – ב-2004 יורק הכניס גם את ילדיו והפסיק לפחד על עצמו. כבר ב-"Climbing Up The Walls" הוא הבין שהקרב אבוד.

זה הדבר היחיד שביקשנו. לא שלום, לא עלה של זית. בלי הפתעות, בלי אזעקות, רק שקט. כבר כמעט 40 דקות ש-"OK Computer" מנסה להעיר את המתים, אבל לקראת הישורת האחרונה הוא דורש שקט, והשקט הזה מגיע לנו. השקט הזה גם יהרוג אותנו.

כשמסתכלים על הקליפ ביוטיוב, ראשו הטובע של טום יורק מוקף בצבעים של ניקי מינאז', ההיפך המוחלט מהשקט שהוא מבקש. גם כשמסתכלים על הקליפ הזה שוב ושוב - אין שם שקט. כנראה שלא יהיה אף פעם.

אחרי תאונות הדרכים עברנו להתרסקויות המטוסים, והפחד של הניצול מתחלף בתחושת העליונות שלו מול המוות. לא מעט פעמים טום יורק כתב דווקא דמות מנקודת מבט "רעה", כמו ב-"Climbing Up The Walls" או ב-"All I Need" מתוך "In Rainbows"; כאן, לניצול אין זמן אפילו לראש המדינה, אבל מה שנשאר עבור רבים מ-"Lucky" היא קריאה מנותקת מהקשר: "Pull Me Out The Aircrash" - נכנסו לבית והוא מועך אותנו ב-200 קירות, רצינו לנסוע במכונית הכי משוכללת, זו שיכולה לעוף - ואנחנו רק רוצים לרדת.

כותבים לא תמיד נוהגים לפרגן זה לזה, אבל מייקל סטייפ של REM היה, ממש כמו ראש הממשלה נתניהו, הראשון לזהות, לאתר, להבחין ולפעול בנושא הכישרון של רדיוהד; בהופעות שלהם בהן התארח ביצע סטייפ את "Lucky", וזה הרגע שבו סטייפ סמך את שתי ידיו על האלבום הזה כיצירת מופת חד פעמית.

כשאדם קופץ מבניין, מתי הוא מבחין שאין דרך חזרה? מהו הרגע שבו הוא קולט שזה הסוף? טום יורק סיפר ש-"The Tourist" נבחר לסגור את האלבום כיוון שכולו עוסק ברעשי רקע ובדברים שזזים מהר מדי - "וזה שיר שכתבתי מעצמי לעצמי", הוא אמר. "תאט, אידיוט".

רדיוהד האטו אחרי "OK Computer" וההופעות האינסופיות שלו, כפי שתועדו ב-"Meeting People is Easy". הם ניסו לבקר את המכונה, והמכונה ניסתה להפוך אותם לחלק ממנה. מה שמרגש כל כך בשנים שאחרי האלבום, הוא שלא משנה עד כמה אתם חושבים שרדיוהד עושים מוזיקה גרועה (אם אתם חושבים כך, אתם טועים), אי אפשר לומר שהם מכרו את עצמם לאותה מכונה. "Ok Computer" היה קריאת קרב שעדיין נמשך, ורדיוהד עומדים בחזית שלו. הכוח שלו מצוי בכך שהוא המציאות שלהם, עד עצם היום הזה. בדאבסטפ או בפכפוכי דגים או בגיטרות - זה עדיין רדיוהד נגד העולם, והעולם מפסיד.

OK Computer של רדיוהד: העטיפה שהשלימה את החזון

מה אתם חשבתם על "OK Computer"? ספרו לנו בפייסבוק