כשהושלמה העבודה על "הצד האפל של הירח", נדרש סטורם ת'ורגרסון, מעצב הבית של הפינק פלויד, לייצר אימאג' ויזואלי בדמות עטיפה לתקליטם החדש. האלבום עסק בנושאים מורכבים כמו חיים ומוות, חברות, בדידות, זמן וכסף, לצד הפקה עשירה ורבגונית במיוחד. כל המורכבות הזו מזוקקת לשיא ברצועת הסיום "Eclipse", שמעידה כי כל האנושות כולה אחת היא, ומבטלת את ייחודו של האינדיבידואל כשמתבוננים מן המרחקים.
במקום לנסות להתמודד עם העושר הרב ועם עודף המידע באלבום הזה, הציג ת'ורגרסון את אחת העטיפות האייקוניות בהיסטוריה של הרוק. אימאג' מבריק ופשוט בקווים נקיים על רקע שחור, שמזקק את התמצית של תקליט המופת הזה לכדי פריזמה משולשת. בצדה האחד אור לבן ואחיד; בצדה האחר קשת צבעים בספקטרום האור הנראה. בכך יצר המחשה ויזואלית מדויקת לאותו "כולנו שונים, אך כולנו אחד המה" שמאגד את האלבום, ומלווה אותו בקתרזיס הרמוני מרובה שכבות ועתיר בכלים ובקולות.
כמעט 25 שנה לאחר מכן הגיח לעולם "OK Computer", מאסטרפיס נוסף שהמתין לעטיפה. מדובר אולי ביצירה השלמה ביותר מאז "דארק סייד", ובאופן דומה נחתה לידיו של סטנלי דונווד, האיש שמעצב (מאז 1994 ועד היום) כל עטיפה, כרזה או חומר גרפי של רדיוהד. הבעיה היא שבניגוד לפינק פלויד, הפעם אין שום אייקון פשוט שמסוגל להכיל בתוכו תורות שלמות כאלה. גם ב''אוקיי קומפיוטר'' יש אינספור רבדים, אלא שבניגוד לדוגמא הקודמת, כאן חוסר הסדר שולט. כולנו צרכנים אשר מוצפים ברעש ובזרמים בלתי פוסקים של תוכן. קשרים חברתיים? הצחקתם אותנו. אנחנו בקושי מצליחים להתמודד עם עצמנו. האנושיות שלנו אובדת מרגע לרגע, ותחת העומס הזה רצוי שנוחלף בידי מכונות, שודאי יודעות מה טוב יותר עבורנו.
והרי לכם המלכוד הקלאסי בעיצוב עטיפה לאלבום שכזה. אי אפשר להציב אייקון פשוט וסימבולי, כיוון שאינו מדבר את השפה התו?כנית והמוזיקלית של האלבום. מנגד, פרטים רבים מדי יהיו הגשמה ויזואלית מיותרת של מה שהצופה היה יכול לחזות בראשו, מבלי להותיר מקום לדמיון הדבר האחרון שאתה כמעצב רוצה באלבום כל כך מופשט ואלגורי. גם הבחירה הסלקטיבית של הכנסת חלק מהנושאים והדימויים היא בעייתית, כיוון שהיא שקולה להצבת מסננת על תכולת האלבום. כל ניסיון לברור ולהתעלם מחלקים מסוימים יפגום בשלמות היצירה.
אז איך נחלצים מהפלונטר? לשם כך נחזור לרגע לתקליט. באמצע האלבום, מיד אחרי"Karma Police", מסתתרת לה רצועה עלומה שעל פניו תקועה באלבום הזה כמו עצם בגרון. אותו דקלום בקול ממוחשב שנפתח במילים "Fitter, Happier, More productive" נמשך מעט פחות משתי דקות ומתאר רשימת סיסמאות ארוכה לחיים טובים, המיועדות לאנשי שנות התשעים באשר הם. שלוש פעמים בשבוע חדר כושר. לנהוג בסבלנות, כשהילד מחייך במושב האחורי. לא עוד לארוחות מיקרוגל עתירות שומן רווי. לרחוץ את האוטו בימי ראשון. קניות בסופר מחוץ לעיר.
"זה הטקסט המדכא ביותר שכתבתי אי פעם", סיפר עליו הסולן טום יורק מאוחר יותר. הדקלום הוקלט על ידי יורק באמצעות מחשב המק שלו בחדר החזרות, באחד הלילות לאחר שחברי הלהקה כבר התפזרו לביתם. קולו של הסולן נדגם ונשמע מתכתי וממוחשב, כאילו כל ההנחיות הללו מגיעות בכלל ממכונה ולא מאדם. "[בעת ההקלטה] הייתי לחוץ והיסטרי באופן שלא ייאמן, והיה מאוד משחרר להעניק את המילים הללו למחשב שנשמע טבעי". ברקע מתנגנים צקצוקי פסנתר צורמניים ומטרידים, ורעש רקע הולך ובא. 1:58 דקות דחוסות שמזקקות את האלבום המופלא הזה לא רק בטקסט שלו, אלא גם בת?ווך דרכו הוא מוגש למאזין.
פה טמון סודה הגדול של העטיפה, וזה בדיוק מה שדונווד בחר לעשות. הדגש עבר ממה להציג לאיך להציג. והאיך הזה הוביל לאחת העטיפות העמוסות, המבלבלות והמלחיצות שזכה תקליט כלשהו לענוד עד אותה עת. החוברת הנלווית מורכבת מקולאז' מורכב ומבולגן של כבישים, מטוסים, נופים עירוניים, סמלים של חברות ומשפחות עם ילדים, לצד פיסות טקסט אקראיות. מאותו עולם דימויים ורפרנסים כל כך עשיר ומורכב, רקח דונווד בטלאי על טלאי חוברת אחת מפוצצת בתוכן, תוך ניצול התווך שממחיש את כל מה שהאלבום רצה להגיד ולא ניתן היה להסביר במילים.
"בעבודה על העטיפה ל'אוקיי קומפיוטר'", סיפר יורק בשעתו, "שנינו [דונווד ויורק] היינו אובססיביים לגבי הרעיון של רעש, כשם שהיינו כשיצרנו את המוזיקה. אבל לא סתם רעש רעש רקע. הכל הוא רעש רקע. החיים שלנו, האופן בו אנחנו חושבים. ועל זה בדיוק מדבר האלבום שכבות רבות של פטפוטים מחשבתיים".
בלבה של הטכניקה ליצירת אותו עומס עמד רעיון מקורי. מחיקות ושרבוטים בצבע לבן החליפו במכוון את ה- Ctrl+Z המוכר, כאחת הדרכים של דונווד לייצר שפה עתירת אובייקטים ומורכבת לעיכול בקרב המדפדפים בחוברת. שכבות על גבי שכבות של איורים, גזירי טקסט (באנגלית, ביוונית ובאספרנטו) ואייקונים שונים ומגוונים נשזרו זה בזה. הטקסט "ילד אבוד" מופיע באופן בולט בחזית האלבום, ומדבר בעד עצמו.
מילות השירים שולבו בחוברת, בריווח ובעימוד שאינם עקביים. גם התוכן עצמו גדוש בשגיאות דפוס וכתיב לצד מחיקות רבות. כך, למשל, הפכה השורה "in a deep deep sleep of the innocent" בשיר "Airbag" ל- ">in a deep deep sssleep of tHe inno$ent/completely terrified". האג'נדה הצרכנית והאנטי-תאגידית שהוזכרה קודם לכן, זכתה לטוויסט משעשע בדמות הצהרת זכויות היוצרים של האלבום: "Lyrics reproduced by kind permission even though we wrote them".
פעמיים באלבום (פעם אחת בחוברת, ופעם נוספת על גבי הדיסק עצמו) מופיעות להן זוג דמויות שלוחצות ידיים. יורק התייחס אליהן כאל סמל לניצול: "מוכרים למישהו משהו שהוא לא צריך, ומישהו מתיימר להיות נחמד כי הוא מנסה למכור משהו". צמד הדמויות עלה בקנה אחד עם האמרה Meeting People is Easy שליוותה את הלהקה סביב האלבום (ועמדה בכותרת הסרט הדוקומנטרי שתיעד את הלהקה בתקופתה הקשה לאחר ההצלחה המפתיעה של האלבום). האייקון המדובר ניצב מאוחר יותר במרכז חזית אלבום האוסף ששוחרר ב- 2008.
הקמפיין הפרסומי שליווה את צאת האלבום היה רחוק מלהיות שמרני, בוודאי כשמדובר בחברת התקליטים גדולה כמו Parlophone (עם מוזיקאים מלב הקונצנזוס בדמות הביטלס, קווין וקולדפליי). בעידוד הלהקה, מילות השיר "Fitter, Happier" שהוזכר קודם לכן מילאו את קירות תחנות האנדרגראונד בלונדון, כמו גם מודעות ענק בעיתונים השונים. הארט שליווה את האלבום, לצד אותן מילות השיר, עוצבו מחדש למידות של חולצה והופצו לרוב. בארה"ב קיבלו נציגי מערכות העיתונים ותעשיית המוזיקה 1000 טייפים עם קלטת האלבום מודבקת בפנים. דיסקטים עם שומרי מסך של הלהקה חולקו במקומות ציבוריים. מדובר כמובן בשיטות לא קונפורמיסטיות בעליל, אולם הן מגבות היטב את המשולש אדם-המון-מכונה שאופף את האלבום.
דונווד נשאל פעם מה גרם לו להיות אמן, ועל כך הוא ענה: "'אמן' היא כפי הנראה הדרך הנוחה ביותר להגדיר את המשלח היד שלי בטפסים לקבלת דמי אבטלה. באופן טבעי, אם הייתי רושם 'בטלן', 'עצלן גמור' או 'תרמית צדקה', הם היו מסרבים בוודאי לבקשה שלי". למרות זאת, עצלנות נראית כהגדרה הרחוקה ביותר בעבודתו של דונווד עם הלהקה. את המוזיקה המורכבת של הלהקה והתכנים בהם היא עוסקת פורט דונווד לחתיכות קטנות, ובונה אותן מחדש בעבודת נמלים איטית עד להשגת הפרספציה הנכונה מצד עין האנושית.
טום יורק הכיר את דונווד במהלך לימודי אמנות באוניברסיטת אקסטר באנגליה בראשית שנות התשעים, ומאז הפך למעין צלע שביעית בלהקה (אחרי החמישיה והמפיק הקבוע נייג'ל גודריץ'). דונווד העיד כי כבר בפעם הראשונה בה נפגשו, הוא חשב את יורק ל"אדם ברברן בעל פה גדול, בדיוק מסוג האנשים איתם אהיה מסוגל לעבוד". ראשית עיצב עבורם את העטיפה ל-EP שלהם " "My Iron Lung בהמשך לעטיפת "The Bends" ובפועל את כל העטיפות והפוסטרים של הלהקה עד היום הזה.
לרוב יורק שותף בתהליך בניית הקונספט לעטיפה, וכמעט תמיד מופיע בקרדיטים תחת שם בדוי כלשהו - "The White Chocolate Farm" , צ'וקי, דוקטור צ'וק. יתכן כי אותו שיתוף פעולה הדוק הוא זה שיוצר תמונה שמשלימה את המוזיקה באלבומים באופן כה מדויק. על החשיבות שהוא רואה באינטרפרטציה של דונווד מספר הסולן יורק: "אם מראים לי ייצוג ויזואלי של המוזיקה שלנו, רק אז אני מרגיש בטוח. עד לאותה נקודה, אני בדרך כלל מוצא את עצמי קצת מבולבל. העבודה של דונווד [ב"אוקיי קומפיוטר"] מבליטה את אותו רעש רקע
הוא ערם תמונות, תרשימים, מילים ושרבוטים, מחק את חלקם
ראיתי את זה ככל הדברים שלא יצא לי להגיד בשירים".
נדרשים יותר מפעם או פעמיים כדי להכיל את כל מה שהעטיפה הזו טומנת בחובה. זה לאו דווקא דבר רע האלבום מורכב ביותר ודורש אף הוא מספר רב של האזנות. הקהל שמשקיע באלבום הוא זה שייהנה ממנו באמת, וכך גם תקפים הדברים בנוגע לעטיפתו. בסופו של יום הדברים מתיישבים, ומתוך ההמולה וחוסר הסדר הזה, הכל מתייצב במקומו ומסתדר היכן שצריך. כמו בכל אלבום של החבורה מאוקספורד, הזמן והסבלנות חושפים את מלוא הדרה של תחושת חוסר הנוחות של הרגע הראשון. Everything in its right place.
לבלוג של עופר שדמי "סיפור, כיסוי."
"אוקיי קומפיוטר" של רדיוהד בן 15: שיר אחרי שיר
"OK Computer" - מהו השיר שלכם? שתפו אותנו בפייסבוק