בעידן הכוכבים הנוכחי בטלוויזיה, בו דסטין הופמן, גלן קלוז וסטיב בושמי מקבלים את תלוש המשכורת שלהם מקברניטי הרשתות הגדולות וחברות הכבלים, מעטים הם היוצרים שדי בשמם על מנת לייצר עניין. בכלל, טלוויזיה מעולם לא היתה מדיה שמאדירה את יוצריה. האנשים שמאחורי הקלעים של הפריים טיים לא זכו לתהילת במאי הקולנוע. גם בשנים האחרונות, כשיצירה טלוויזיונית במיטבה היא המקום האמיתי בו קורים הדברים המרעננים והמאתגרים ביותר, שמותיהם של האנשים שמאחורי יצירות המופת עדיין אינם שגורים בפי כל. שני היוצאים מן הכלל בהקשר זה, שמעידים על הכלל, הם דיוויד צ'ייס ("הסופרנוס") וארון סורקין ("הבית הלבן"). בעוד הראשון היה ונשאר הגביע הקדוש שאין לדבר בו סרה, הרי שעל השני נכתב משפט הכוסברה השחוק לעייפה (שניהם הפציעו לחיינו פחות או יותר באותו זמן) או שאוהבים או ששונאים.
תאהבו או תתעבו אותו, סורקין הוא אחד היוצרים היחידים בין זמננו ששמו הפך שם נרדף לתת ז'אנר. אמרת דיאלוג סורקיני, אמרת דמויות מבריקות שיורות משפטים מורכבים, מרובי אינפורמציה ומונחים ארוכי הברות במהירות של מכונת ירייה מקו הייצור המתקדם ביותר. רצוי תוך כדי הליכה נמרצת. את הצלחתו הטלוויזיונית הראשונה רשם סורקין עם "הבית הלבן" בה הציג לעולם אלטרנטיבה מושלמת לממשל האמריקאי שכיהן באותן שנים. הוא נתן לצופיו את ההבטחה של אובמה עוד לפני שזה האחרון התחיל לחפש את תעודת הלידה שלו. ואחרי שתי ההצלחות הקולנועיות האחרונות שלו ("הרשת החברתית" ו"מאניבול"), כולם כבר שכחו לו את הפלופ של "סטודיו 60" וחיכו בנשימה עצורה לדבר הבא. תוכנית הטלוויזיה החדשה של סורקין הצליחה לייצר באזז עוד לפני ששודר פריים אחד. כזה שרק לנה דונהאם עם "girls" שלה יכולה לו.
ואכן "The Newsroom" החדשה שעלתה אמש (ראשון) לשידור בארה"ב ותעלה ב-30 ביוני בארץ ב-yes מספקת את הסחורה. הים הוא אותו ים והסורקין אותו סורקין. כולם חכמים, אידיאליסטים ומשגרים לחלל האוויר משפטי מחץ חכמים ומסובכים בקצב מופתי. תוכניתו החדשה של סורקין מתרחשת בתוך ערוץ חדשות דמוי CNN ובמרכזה וויל מקאבוי (בגילומו של ג'ף דניאלס המצוין), מגיש פופולרי וכריזמטי שמוביל את המשבצת היוקרתית שבין שמונה לתשע. אלא שגם מקאבוי הרשה לעצמו להישמט אל תוך כדור צמר הגפן המפתה שהוא עולם התקשורת בימינו. נוח, נעים, לא נשכני, לא מאתגר, לא מעצבן ולא מפריע לאף אחד בעין. ובכן, כל זה משתנה אחרי התפרצות ספונטנית ומשולחת רסן שלו באירוע ציבורי בו התארח ועם כניסתה לתפקיד של עורכת חדשה-ישנה וחדורת אידיאלים.
סורקין תוקף את העיתונות בשעתה הקשה ביותר, עת היא נאבקת על חייה וערכיה מול הרייטינג והכסף. נאבקת? פחות ופחות. כצפוי, "The newsroom" היא תצוגת תכלית נחושה של צדקנות עיקשת, מלאה בדרשות רהוטות על תפקידה של התקשורת האמריקאית אל מול העם המטומטם לו היא נדרשת לספק את מרכולתה. אין סאבטקסט, רק טקסט, והרבה ממנו. אבל זה עדיין סורקין, והוא עדיין הספק האולטימטיבי של בידור בתצורה המהוקצעת והיעילה ביותר שלו. וגרג מוטולה שביים ("סופרבאד", "אדוונצ'רלנד") משרת אותו נאמנה.
סצינת הפתיחה של הפרק הראשון (שאורכו כ-70 דקות) היא מרגמה מכוונת היטב לקרביים של כל מי שדורש צדק חברתי, גם כאן בלבנט. כל זאת כמובן אם תצליחו להתגבר על האינסטינקט המחושב של לנחור בבוז: "נו באמת". אבל כזה הוא סורקין, אידאליסט ורומנטיקן, הנסיון שלו למקם את אלה בעולמה הציני והפסימי של העיתונות (כפי שאמר באחת הפרמיירות), הוא לכל הפחות, ראוי להערכה.
הממשל האוטופי של הנשיא בארטלט של "הבית הלבן" היה הגולדן רטריבר של הממשלים. אבל היום, כשאנחנו חיים בעידן של צ'יוואוות, כלבים שהונדסו על מנת שיוכלו להתאים לתיק של לואי ויטון, קשה להתרגש ממצג הראווה של סורקין. ורק כדי לסגור את הפינה: דמותו של מקאבוי, שואבת בחופשיות מדמותו האמיתית של השדרן הליברלי המוערך קית אולברמן. אותו אחד שפוטר לאחרונה מ-Current TV, הערוץ שהקימו אל גור וג'ואל הייאט, אחרי סכסוך ארוך. הסיבה: לא בעיות באתיקה עיתונאית אלא כשלים טכנים חוזרים ונשנים. מש"ל.
"The Newsroom" תשודר החל מ-30 ביוני ב-yes Oh HD וב-yes VOD
התגעגעתם לארון סורקין? ספרו לנו בפייסבוק