ג' באייר
לכבוד
פורום "תיקון"
הנדון: התרעה חמורה בעניין הרב נריה גרוס
שלום רב,
אני כותב אליכם בכאב גדול ומתוך תחושת כורח. אני כותב כמי שכפאו שד. לא אזדהה במכתב זה, שכן למרבה הצער העבר מלמד כי הציבור לא תמיד מוכן לקבל את השליח שמבשר בשורות רעות. ובמקרה דנן, יש לי רק בשורות רעות: אני מבקש כאן להתריע בפניכם על אדם מפורסם מאוד ורב חשוב מאוד בציונות הדתית: הרב נריה גרוס.
אין צורך לומר כמה כאב אני חש כעת, כשאני עומד לספר לכם את אשר אני יודע על האיש. אין צורך להסביר עד כמה ה?ערכתי את הרב נריה גרוס, כמו כולם, וכמה כואבת עלולה להיות הפרשה הזו לעשרות אלפי תלמידים בוגרים ואנשים ששתו ועודם שותים בצמא את משנתו.
את הדברים אני מספר מעדות ראשונה. לא בדידי הווה עובדא. הדברים קרו לאדם שהיה קרוב אלי, והוא סיפר לי אותם בזמן אמת ובפירוט רב. גם את שמו של אותו אדם לא אוכל לציין. מדובר בבחור באמצע שנות העשרים לחייו, רווק, בוגר ישיבת "מצפה", שהגיע לרב נריה לפגישת ייעוץ. מסיבה זו אני חושש כי מדובר בשיטה שסיגל לעצמו הרב נריה: ניצול תלמידים שמגיעים להיוועץ בו ביחידות.
המקרה הוא מובהק, פלילי, חד משמעי, ואחת דינו: חקירה משטרתית דחופה. אלא שהבחור שעליו אני מדבר אינו רוצה להתלונן, ובשל כך נותר לי רק להזהיר אתכם מפני האפשרות שמה שקרה לו קורה גם לאחרים.
לטעמי, אין מנוס מלזמן את הרב נריה לבירור, ובראש ובראשונה לעצור את הקשר ההרסני שלו עם התלמיד הנוכחי. מדובר בבחור שנפגש עם הרב לפני חודשים מעטים מתוך משבר אמיתי כדי לדון בנטיותיו המיניות, וראו זה פלא: הרב נריה הפך לבן הזוג של אותו בחור, במשך תקופה ארוכה, דבר שמעיד על צביעות מצד אחד ועל ניצול בחור במשבר תוך שימוש ביחסי מרות מצד אחר. הבחור הוא תלמידו של הרב נריה, למותר לציין כי מדובר ביחסים לא שוויוניים ולא חוקיים.
עליכם, חברי פורום "תיקון", להתערב מהר ככל האפשר ולבער את הרע הזה מקרבנו.
מכיוון שלא אוכל להיחשף, פתחתי כתובת בדואר אלקטרוני. תוכלו לשלוח אלי שאלות, ואני אשיב, במסגרת האיפול עליו אבקש לשמור.
חשוב לי לציין שכרגע נדרשת התערבות בהולה שלכם כדי להציל אדם שבור, רצוץ ואולי אף אובדני: איני מגזים בקובעי כי הבחור הנפגע עלול לשים קץ לחייו. עד כדי כך נרמס כבודו, עד כדי כך הוא גמור. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה לזמן את הרב נריה לדיון דחוף ולהרחיקו מכל פעילות ציבורית וחינוכית.
בברכה
השורות שאתם קוראים כעת נכתבות בדיוק שלושה שבועות לפני ליל הסדר. השעה: ארבע ועשרים לפנות בוקר. המקום: רחוב גד בשכונת בקעה שבירושלים. בעוד יומיים ירד הספר לדפוס. בפסח הוא כבר אמור להיות בחנויות.
הכול קרה מהר מאוד. לפני פחות משנה, בג' באייר, נשלח מכתב אנונימי למנהלת פורום "תיקון", הרבנית יונה רביץ, ובעקבות זאת התחילה הפרשה להתגלגל במדרון. שמונה חודשים לאחר מכן, בנר שלישי של חנוכה, כבר נגמר הכול. שמונה חודשים, מאייר עד כסלו, זה כל הזמן שנדרש למאורע הזה להגיח מן המחשכים ולהתפתח כפי שהתפתח. שמונה חודשים - וכל כך הרבה דברים לא ישובו להיות כשהיו.
ודאי שלא בעבור הרב נריה גרוס.
כנראה גם לא בעבורי.
הספר אשר אתם אוחזים בידיכם החל להיכתב כמעין מוצא מקצועי אחרון. כתבתי ואספתי את החומרים בזמן אמת, עוד לפני שהפרשה הפכה לנחלת הכלל. במשך חודשים ארוכים הייתי רק אני, זולת כמובן הנוגעים בדבר, בסוד העניינים. הסתובבתי טעון בסוד גדול. ידעתי עד כמה הוא נפיץ. זו היתה תקופה קשה בעבורי. קשה ומיוחדת.
ההחלטה לפרסם את הספר כעת עלולה להיתפס כהחלטה אנטי עיתונאית. מה הטעם לשמור פרשה בלעדית בסוד ולפרסמה רק לאחר שהיא ממילא נחשפה? אני מקווה ומאמין כי השאלה הזאת לא תהדהד אצל מי שיקרא את הספר.
אולי יש מקום למעין הצהרת פתיחה ותיאום ציפיות מפורש יותר: לולא הייתי סבור שתיעוד הפרשה הוא אחד מן התהליכים המואצים והחשובים שידעה הציונות הדתית אי פעם, לא הייתי טורח לפרסמו כעת. יתרה מזאת: אני מניח כי לאחר קריאת הספר והמסמכים המפורטים והאישיים עד מאוד המופיעים בו, יגלה הקורא כי היה רחוק מלהבין את פרשת הרב נריה גרוס. סיקור הפרשה בתקשורת לא הצליח להעביר את גודל נפיצותה.
העוצמות שיש בפרשה והסמליות של השאלות שהיא מעלה נחשפות כאן לראשונה. גם התמלילים המלאים של הדיונים בפורום "תיקון", שהחלטתי לחשוף אותם למרות לא מעט ביקורת ולחצים, הם בעיני לא פחות מהיסטוריים.
מבחינה אישית, פרשת הרב נריה גרוס העמידה אותי בקונפליקט עמוק ורב ממדי. העובדה שפורום "תיקון" מטפל בפרשה הקשורה לרב נריה נודעה לי, וכעיתונאי הרגשתי חובה לפרסם זאת. ולא רק חובה היתה כאן, כי אם גם הזדמנות: ככתב לענייני מתנחלים בכלי תקשורת מרכזי, כתב הנמצא בראשית דרכו, ידיעה בלעדית כזו היא נכס שהיה זוכה להערכה רבה, יוצר באזז גדול ומקדם אותי מאוד. מנגד, אני בוגר "מצפה", הישיבה שבראשה עומד הרב נריה. ואני עדיין מרגיש שייכות למגזר שאוהב מאוד את הרב נריה, מעריך אותו וצופה לו גדולות. הרי גם אני, כמו רבים אחרים בציונות הדתית ובכלל, האמנתי תמיד כי הרב נריה מבטא קול אחר, שפוי וססגוני, ליברלי והגיוני, המאפשר לצעירים רבים להתחבר אל עולם הישיבות בעידן הנוכחי.
גם האמנתי, כמו רבים אחרים, כי הציבור הישראלי חב לרב נריה לא מעט. הרב הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שיישובי גוש קטיף פונו בלי שנורתה אף ירייה אחת, וכמעט בלי שנעשו עבירות משמעותיות על החוק. אמנם מחאת הציבור הכתום היתה גדולה, אבל דבר לא התקרב לדרמה שכולם חששו ממנה. במובן הזה - ואני כותב זאת כמי שסיקר את הליך הפינוי - הרב נריה מילא תפקיד היסטורי שקשה להפריז בחשיבותו, אף שהדבר לא נצרב בתודעה הציבורית לזכותו.
משל למה הדבר דומה? לאותם גיבורי הדממה, אנשי ביטחון המתפרסמים רק כאשר מבצע כלשהו נכשל. אך הרב נריה לא נכשל. על כן לא התפרסם כמי שמנע, במלאכת מחשבת של הכנה וכריתת בריתות ושכנוע ואמונה פנימית וניהול נכון, את אחת הטראומות הקשות ביותר שיכלה המדינה הזו לדעת: מלחמת אחים.
אני מציין זאת משום שהדברים הללו הקשו עלי מאוד במהלך כל הפרשה. גם לאחר שנחשפה לראשונה, חודשים ארוכים לאחר שהתוודעתי אליה בעצמי, ביקשתי ממעסיק?י בחברת החדשות של הערוץ להימנע מלעסוק בה. הנושא היה קרוב אלי מדי, והעיסוק בו כעיתונאי היה בלתי אפשרי מבחינתי, בשל הק?רבה האישית. אלא שכעת, משתם הדיווח היומיומי והאובססיבי כמעט על הפרשה, אני חש כי עלי לפרסם את הסיפור המלא, ולהציג תמונה אמינה ככל האפשר. נדמה גם שהזמן שעבר סייע בידי לפתור כמה חידות שלא נפתרו עד כה.
החודשים שבהם הכמנתי את פרטי הפרשה העלו שאלות נוספות: מי צודק. מי הטובים. מי הרעים. מי מתנהל בכנות ומי לא".
חנוך דאום / רב הנסתר, 275 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים