בצידה הפנימי של כריכת הספר "סלסטינו לפני השחר" מהדהדת תמונתו של המחבר, ריינלדו א?ר?נ?ס. המבט הנוגה הנשקף ממנה אינו משתמע לשתי פנים. ניתן לראות שלא מדובר במלנכוליה רגעית, אלא במשהו הרבה יותר עמוק, בעצב שליווה את האיש הזה הרבה זמן - חיים שלמים, עד ההתאבדות שלו ב-1990, אז בחר ארנס לסיים את חייו לפני שמחלת האיידס תכריע אותו.
ואכן, מי שקרא את "לפני שירד הלילה", ספרו היחיד של ארנס שתורגם עד לאחרונה לעברית (כרמל, 2008), הבין מהיכן נובע העצב הזה. לארנס אכן לא היו חיים קלים ילדות שכולה עבדות במציאות הקשה בקובה של בטיסטה ולאחר מכן של קסטרו, נטיות הומוסקסואליות שהקשו עליו בחברה שאינה סובלת "סטיות" שכאלה ומשפחה בלתי אפשרית, שכללה אם שננטשה על ידי בעלה, סבתא שנוהגת להשתין בעמידה ולדבר לאלוהים וסבא מייסר, מכה ונטול כל שאיפות חינוכיות.
"לפני שירד הלילה" נכתב סמוך למותו של ארנס. בעצם, הוא לא בדיוק נכתב, הוא הוקלט על ידו כשכבר היה על ערש דווי. אפשר לראות בו צוואה, ניתן למצוא בו בעיקר את המודע, מה שאי אפשר להגיד על "סלסטינו לפני השחר". היצירה הזו, שראתה לאחרונה אור בעברית בתרגומו של אורי בן דוד, מספרת אף היא את סיפורו של הילד ארנס, אולם עושה זאת מנקודת מבט שונה לחלוטין, הכי רחוקה ממודעת, הכי לא כבולה, הכי ברחנית.
"סלסטינו לפני השחר" הוא הרומן הראשון של ארנס, הרבה לפני שהפך לאחד מגדולי הסופרים הקובניים במאה ה-20. הוא החל לכתוב אותו ב-1965, בעודו נרדף על ידי משטרו של פידל קסטרו, אותו משטר שתמך בעלייתו לאור הסבל משלטונו של באטיסטה. ארנס היה אז בתחילת שנות ה-20 של חייו, זיכרון הילדות היה עדיין צרוב בו, והוא לא הרגיש מחויב לתמות ספרותיות. לפיכך, חוויות הגדילה המצמררות שעבר קיבלו נופך שונה לחלוטין, של פנטזיה המשתלבת במציאות העגומה. לחייו של ילד שחי בכפר עם אמו ושני סביו אפופי הבורות וסובל מנטיותיהם האלימות, נכנס בן דודו סלסטינו, שננטש על ידי אמו ומצטרף למשפחה. סלסטינו מגלף קטעי שירה על גזעי עצים, מה שהופך אותו לרדוף ושנוא על ידי הסביבה, כולל על ידי בני משפחתו, ומזכה אותו בכינויי גנאי שהגדול שבהם הוא, כמובן, הומו. בשל קרבתו לסלסטינו, הופך גם המחבר למושא שנאה ולא מפסיק לזכות בסטירות מטאפוריות ומוחשיות, בלי שום דרך לברוח מהחיים הקשים בכפר. סלסטינו והמספר הופכים לגוף אחד.
ולא במקרה, שהרי ברור, במיוחד ממעמקי הזמן, כי דמותו של סלסטינו מייצגת את ארנס. האני העליון או סתם האני שלו. למעשה, אין שום דרך לדעת האם הגיבור וסלסטינו, שכמעט ואינו פוצה את פיו, שניים הם או אחד הוא, משום שלספר אין, כאמור, את המבנה הקלאסי של רומן. זהו סיפור המועבר דרך זרם תודעה חזק ונטול הקשרים ורצפים הגיוניים. דמות שמתה קודם הופכת לחיה ללא הסבר ונגד כל היגיון, אם שתוארה כמפלצתית מצטיירת כמלאך וחוזרת להיות שטן בלי שום סיבה, להתרחשויות אין זמן הכל פשוט קורה, כל הזמן. בהיעדר נראטיב, ארנס מרשה לעט להשיט אותו בחופשיות. הוא לא כבול לאף נוסחה ומרשה לעצמו להתפרע ממש, במוחו עדיין יושב אותו ילד קטן שעבר סבל בל יתואר. הפסקאות ארוכות וברורות לצד פסקאות קצרות וסתומות והחזרה בבלתי מוגבלת על מלים כאילו נועדו לעשות דווקא. בעמוד 97 חוזרת המילה "גרזנים" 52 פעם, כאילו ארנס דורש מהמילה הזו לחלחל בכוח כמו זאטוט שרואה צעצוע בחלון הראווה ולא ירפה עד שיקבל אותו.
באחרית הדבר כתבה חוקרת הספרות הלטינית רות פיין את הסברו של ארנס למניעים לכתיבת הספר: "הרומן הנו כתב הגנה על החירות ועל הדמיון בעולם המאוים על ידי הברבריות, הרדיפה והבורות". דומה שארנס לקח את המושג חירות גם למחוזות הרחוקים של עולם הספרות. כמו מושא הערצתו חורחה לואיס בורחס, הוא נשאב למעמקי הפנטזיה והבדיון, הפשיט את הסיפור מכל עלילה ושבר כליל את המוסכמות. זו היתה הדרך שלו למרוד בקסטרו ובבני משפחתו, שראו בהשכלתו וברצונו לכתוב סימן של קלון. הוא אפילו מביע את הקונפליקט שהיה לו דרך הבעת משאלה שסלסטינו ישנה את דרכיו (עמוד 51): "הלוואי שיפסיק להתחשק לו לכתוב שירים על הגזעים של העצים, אחרת אנחנו נישאר לחיות באמצע מדבר".
לימים, ארנס זכה בהכרה שלה היה ראוי, אם כי כמו אצל מרבית הסופרים הגדולים, ההתוודעות המאוחרת ליצירתו המוקדמת חושפת את הבוסריות בכתיבתו. "סלסטינו לפני השחר" הוא ספר קשה לקריאה מהרבה אספקטים: חלק ניכר מהתוכן קשה לעיכול (בעמוד 42 המספר מתאר סצנה שבה מאכילים אותו בבית הספר חרא של סוס), המבנה הלא קונבנציונלי מקשה לעקוב אחר הסיפור. עם זאת, קריאה של "סלסטינו לפני השחר" רק מעמיקה את ההערכה כלפי סופר ואדם מסקרן, שכתב את יצירתו בתנאים של רדיפה תמידית והצביע על המקום שבו העצב הכי עמוק והכי כואב.
סלסטינו לפני השחר / ריינלדו ארנס, תרגום: אורי בן דוד
בהוצאת כרמל, 261 עמודים