הדברים שמעיקים עלינו בקיץ: מקיסריה ועד ילדים בקולנוע

הבלוף הגדול של המוזיקה הישראלית נפתח בקיץ, לרוב עם שלמה ארצי, אייל גולן ושאר יוצרים שמבקשים להצטיין באבו-עלי: העלויות המנופחות הרי מאפשרות למעט מאוד אמנים לצאת בקיסריה שלא בשן ועין, כשבתווך מי שסובל זה בעיקר אנחנו: הפקקים בכניסה, הקופות המבולגנות, איסור מכירת אלכוהול בשטח המקום, שירותים קטנים מדי ללמעלה מ-3,000 איש שלא השתינו מאז יצאו מהבית, לפני כ-95 שעות, המושבים מבטון, הכריות שנמכרות במחיר מופקע, הברכיים שנתקעות בגב, הלחות, הפקקים ביציאה. קיסריה נחשבת לפסגת ההישגים של האמן הישראלי וכנראה זו הסיבה שהמוזיקה הישראלית נראית כמו שהיא נראית.

ככל שעולות המעלות, נעשה קשה יותר להפעיל כל מאמץ שאינו הכרחי להישרדות. לחתוך אבטיח זה אולי דבר אחד, אבל לנסח משפטים קוהרנטיים זה משהו אחר לגמרי. זה אולי האליבי של כל מי שלא אמור להתפרנס ממכירת תוכן, אבל מה בדיוק התירוץ של יושבי המזגנים שמחברים את הפרסומות, הפרומואים ושאר הירקות הטלוויזיוניות?

בישראל נהוג שבואך יולי-אוגוסט האזרח מטופל כאילו היה אינפנטיל שמסוגל לעכל רק ארטיקים, שעשועוני העבר-את-הזמן וסיסמאות רפטטיביות. וכך, הטפשת הופכת להיות מידבקת, ואפילו מסוכנת. עם שמתרגלים שמוכרים לו את המידע שלו מפודר באבקת המכנה המשותף הנמוך ביותר, לא יצליח לעשות את האדפטציה כשיגיעו חודשי החורף.

בניגוד למחשבה המקובלת, זה בדרך כלל דווקא תענוג לראות סרט בישראל. הקרנות "רגילות" בקומפלקסים למיניהם, המוניות ככל שיהיו, שקטות ומתורבתות בהרבה מאשר הקרנות עיתונאים, ולמען האמת גם יחסית למה שמתחולל בסינמטקים. ובכל זאת, יש יוצא מן הכלל, והוא גדול למדי: אם נקלעתם בישראל ליציאה כיתתית קיצית של תלמידי יסודי או חטיבה, הלך עליכם. אלה, כך מתגלה שוב ושוב, נוהגים לייצג היטב את האינטראקטיביות של דורם, ומגיבים באופן עקבי, מיידי ובעיקר רעשני לנעשה במסך.

הם לא עושים זאת בכוונות רעות – סתם אף אחד לא טרח לחנך אותם כאן, ובהתאם לכך גם נשאר אחריהם שובל ארוך של שאריות פופקורן ולכלוכים אחרים. ילדים זאת שמחה, אבל בכל הקשור לקולנוע בקיץ, הם גם מפגע. לכן, מי שמגיע לסינמה סיטי או ליס פלאנט בתקווה להתרכז בסרט, נדרש לעשות זאת בשעות הערב בלבד, כשהזאטוטים כבר מרותקים למיטה.

פעם, הפריבילגיה בטיסות היתה צפייה בסרטים חמים במיוחד, כאלו שלא הספיקו עדיין לצאת לאקרנים בישראל אפילו. היום, החברה הלאומית משדרת תכנים של הזכיינית הלאומית- "קשת" כמובן. תוכלו לצפות בשידורים חוזרים ולא רלוונטיים של "ארץ נהדרת", פרקים של "רמזור" ואפילו מהדורת חדשות 2 מעודכנת למתישהו. כמה מדהים שבעידן האייפד והתכנים האישיים, מה שנשאר לנו מהמסכים המשותפים לשורה או אפילו כמה שורות (מסכים אישיים הם כבר לא מראה שכיח) זה עלילות איצקו בגבעתיים. מזל ש"האח הגדול" לא מצא את דרכו לשם.

אז נכון שהחל מה-1 ביולי מספיקות חמש דקות בחוץ על מנת להמיס לכולנו את המוח ולהסריח את היום, אבל זה עדיין לא מצדיק את טרור המזגנים שמתקיים בכל חלל סגור. האוטובוס, המשרד, הקניון, התאטרון – נדמה כאילו כולם כיוונו את מיזוג האוויר אצלם ל-0 מעלות צלזיוס. ברור שהטמפרטורות באוויר הפתוח הן בלתי נסבלות אבל כך גם צמרמורות הקור הבלתי נשלטות וכאבי הגרון שנגרמים בשל התפרעות חסרת מעצורים בכל הנוגע לאוויר בסירקולציה. מאסנו בללכת לקולנוע מצוידים (או בעיקר – מצוידות) בגרבי ברך וסוודר צמר, כי אי אפשר להיות מצוננים 365 ימים בשנה.

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף

מה מעיק עליכם הקיץ? ספרו לנו בפייסבוק