תשעה באב: הקינות היפות ביותר בתרבות

ניו אורדר ידעו להיות להקה עצובה ועגמומית. הם היו חייבים להיות, הם נולדו מתוך קצף הגלים של הדיכאון, ג'וי דיוויז'ן, אבל פנו ממורשתו של איאן קרטיס לטובת הרמת המוראל של האייטיז. אבל ברגע אחד הם חזרו אליו, לאיאן החבר, המנהיג, הכותב הגדול של דורו, בקטע אינסטרומנטלי כמובן, כי מי בכלל יכול להתמודד עם המילים שלו. שם, ב-17 דקות מעוררות בכי תמרורים, נמצאת הרוח של איאן: אפורה, קשה, ממכרת. איך נפלו גיבורים.

אחד משירי הקינה היפים ביותר, האישיים ויחד עם זאת האוניברסליים ביותר, הוא"בלוז הלוויה" של ו. ה. אודן. השיר התפרסם במיוחד בסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת", כשיר שהוקדש לאחד מגיבוריו על ידי מי שהיה מאהבו ההומוסקסואל. מלבד היות ציטוט השיר במבטא הסקוטי הרועד ושובר הלב של ג'ון האנה, אחד מהרגעים היפים של הסרט, הוא גם הצליח להזכיר איזה משורר נפלא הוא אודן, וכיצד המילים שלו מצליחות להיות תמצית האובדן של כל מי שפעם אהב ונעזב לטובת עולם שלמעלה.

He was my North, my South, my East and West,"
My working week and my Sunday rest
My noon, my midnight, my talk, my song;
I thought that love would last forever, I was wrong"

מה עוד אפשר לבקש יותר, מאשר היות כל זה עבור מישהו בעולם הזה?

LCD Soundsystem היו להקה של גוד טיים. בין דאפט פאנק בבית לרחבת המועדון המפורקת, השירים כמו גם ההופעות שלהם גרמו לנו להזיז את הגוף באופן לא רצוני. אבל הגאונות של ג'יימס מרפי היתה טמונה בכך שהוא גם ידע לפלח לנו את הלב. השיר "New York, I Love You But You're Bringing Me Down" הוא שיר על אהבה הקשורה בעבותות לשנאה וכאב – לא כלפי אדם, אלא כלפי עיר.

מרפי מבכה על ניו יורק שלו שהיתה ואיננה – לא זאת של סינטרה או "סקס והעיר"; ניו יורק האמיתית שמכרה את נשמתה לראש עיר מיליארדר ושוטרים משועממים. "היית מלוכלכת אבל בסדר גמור", שר מרפי ומתחנן שיוציאו אותו מרשימות התפוצה של ילדים שעדיין מאמינים שהתפוח הגדול בכלל קיים. זה שיר התבגרות והתפכחות שמקלף מעל ניו יורק את מיתוס ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, ומשאיר אותה בתור זיכרון של תפוח די רקוב, אבל אהוב אהוב.

לימודי התנ"ך גרמו לנו לשנוא אותו. אנחנו מסתכלים על המילים האלו במבט של בוז וחושבים על מתנחלים ואנשים שלא משרתים בצבא. אנחנו טועים, כמוהם. אנחנו לא מסוגלים לתפוס שכל האהבה החברית, לא המינית, הוגדרה דרך מילותיו של דוד ליהונתן, בנו של שאול המלך שנפל בקרב אבוד מראש. אנחנו מתקשים להבין את גודל האנרגיה החשמלית בקללה של דוד את הר הגלבוע ("אל טל ואל מטר"), אנחנו שומעים את "נפלאה לי אהבתך מאהבת נשים" וחושבים, "גייז" ומצטטים את הבדיחה המטופשת "איך נפלו גיבורים? שמו להם רגל". צר לנו עליכם, מי שלא מבין עד כמה הקינה הזו שוברת את הלב. לא הייתם גיבורים, ונפלתם בכל זאת.

הדיווחים על התוכניות להרוס את אולפני צ'ינצ'יטה האגדיים ברומא מיד העלו באוב את "אינטרוויסטה", שביים פדריקו פליני ב-1987. הסרט אינו נחשב אחת הקלאסיקות של המאסטר האיטלקי, אבל למעשה הוא מן הקינות הקולנועיות היפות בכל הזמנים. הבמאי המזדקן השתמש בו בזמנו כדי להיזכר כיצד בילה בצעירותו באולפנים האגדיים, ולקונן על כך שהם כבר לא היו מה שהיו פעם, ועל כך שגם הקולנוע בכלל והוא עצמו כבר אינם כאלה.

פליני עשה זאת בלי לדעת כי הוא ימות שש שנים בלבד לאחר מכן, וכי לא רחוק היום ובו צ'ינצ'יטה לא סתם תדעך אלא תעמוד בפני התאדות מוחלטת. כעת, כשאנו יודעים את כל זאת, המשמעות ההיסטורית של "אינטרוויסטה" גדולה עוד יותר, והוא כבר לא רק קינה על דברים שהיו וחברו, אלא גם על כאלה שעוד עתידים להיחרב.

מי שהוכיח שקינה היא מורכבת, סוערת ומלאת אמביוולנטיות לפעמים, הוא אלן גינסברג שחיבר את אחת מהיצירות הכי מטלטלות לזכר אמו, נעמי, וקרא לפואמה בפשטות "קדיש".

"קדיש ושירים אחרים" שיצא בתרגומו הנפלא של נתן זך, עוסק באהבה ובשנאה, בתשוקת הקבלה ובדחייה שהיו חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים הסבוכה של גינסברג עם אמו המהגרת הפליטה, היהודייה, המעורערת נפשית. נעמי גינסברג הלכה לעולמה ב-1956 בבית חולים לחולי נפש, וב-1960 ראה אור "קדיש". בעקבותיו נכתב גם המחזה "קדיש לנעמי" המתאר את הביוגרפיה של גינסברג, הילד שהתבגר בצל השיגעון, התלותיות והאהבה החונקת של אמו. מבין יצירות הקינה, מעטות מצליחות להיות כל כך מטרידות, ספוגות באהבה, ומוכתמות בכעס יוקד. התמהיל הבלתי אפשרי הזה הוא שהופך את "קדיש" לפואמה שלא תאבד לעולם את כוחה.

איזו קינה מרגשת אתכם? ספרו לנו בפייסבוק