עושה חיים
בראיון למגזין Wax Poetics מספר נאס, אולי האמ.סי הניו יורקי המובהק היחידי ששרד כל כך הרבה זמן, שהמפיק No ID רואה בו כאיש שדפק את ההיפ הופ עוד ב-94' עם אלבום הבכורה הקלאסי שלו, "Illmatic". זה בגלל שהמצאתי את הקונספט של הרבה מפיקים שונים לאלבום אחד. עד האלבום הזה, כל אלבום אחר היה מופק ע" מישהו אחד. פיט רוק וסי אל סמות', אריק בי וראקים. והנה מגיע הילד הזה, נאס, משום מקום, ומביא איתו לאלבום הבכורה את פיט רוק, לארג' פרופסור ודי ג'יי פרמייר שלושת המפיקים הגדולים של אותה תקופה ומאז כל אחד שהוציא אלבום, רצה כמה מפיקים שונים, אנשים לא רצו לקבל את אותו סאונד". כמעט 20 שנה אח"כ, כשהוא בצדק מקבל את התואר השורד הגדול של ההיפ הופ הקלאסי נאס מוציא את "Life Is Good", אלבומו העשירי, אלבום שיותר מהכל, ויש בו הרבה, סוגר חשבון עם כל מה ש-"Illmatic" מייצג תור הזהב של ההיפ הופ בכלל וזה של ניו יורק בפרט.
נאס, מי אם לא הוא, מצליח לפרק להברות את האוקסימורון 'היפ הופ למבוגרים' ובתרבות שמקדשת את הילד החם של הרגע, נאס בן הכמעט 40 שהכריז לפני שש שנים על מותו של ההיפ הופ, מצליח לגמרי לבדו והפעם רק עם שני מפיקים, להשאיר חלקים רבים ממנו בחיים, בועטים, מרתקים, רלוונטיים מאין כמוהם לתקופה שמקצרת מרחקים ומייתרת את הצורך לזכור.
ונאס זוכר. הוא היה שם מההתחלה. הוא היה שם בימים בהם דיג'ייז היו סוחבים רמקולים ופטיפונים לחצר, ראה קרבות מיתולוגיים בין המחוזות של העיר שהמציאה את ההיפ הופ ולקח חלק פעיל כאמ.סי שלקח את התרבות הזו למקומות שבדרך כלל נמצאים במדפי הספרים. נאס הוא לא משורר; הוא סופר מוכשר, מתעד ניו יורקי חד עין ובעל עט מדויקת לגיאוגרפיה וארכיטקטורה של החוץ ובעיקר של הפנים. לעזאזל, יותר מעשרים שנה נאס מצליח, לעיתים בשורה אחת, לספר את שני הצדדים של הגטו זה המוחשי בנייני הפרוג'קט האדומים, הרחובות הדחוסים והאורות של מנהטן מהצד השני ואת זה החבוי בנפשם של האנשים שגרים בבניינים האלו, אלו שעומדים בפינות הרחוב ותמיד שומרים עין אחת פתוחה, ליתר בטחון. התכונה הזו, היא מה שהפכה אותו לגדול מהחיים שנועדו לו. בשנות השמונים, זה היה היפ הופ.
באותה תקופה, הפופ והאר אנ' בי צבעו את כל השחור הזה בצבעי פסטל זוהרים של "אוהב אותי - אוהב אותי לא" ותמיד סיימו בחיוך מבהיק. מתוך ובתוך הרחוב ההיפ הופ בא וסיפר על הדברים שלא מדברים עליהם בטופ 40. הרבה לפני ששלט בכיפת המצעדים ההיפ הופ היה חתיכת מציאות כנה של פינות הרחובות. מציאות אמיתית, כועסת, שסועה, אגואיסטית ואלימה בכל השואו ביזנס הזה. סקילס היתה המילה שקבעה הכל. וב-2012, חלקים גדולים ממי שעושים מוזיקה בשמו, היפ הופ, כך נדמה ונראה הפך בעיקר לקליפה הריקה ומקועקעת, מין האשטאג של מכונה משומנת מדי להדפסת שטרות.
במציאות בה כמה ניתן להוציא משיר חשוב בהרבה ממה שהשיר אומר, נאס לקח את הצד המפסיד, זה שעוד חושב לפני שהוא פותח את הפה, לא רק על עצמו, אלא בעיקר על איך להגיד את זה כפי שעדיין לא אמרו את זה. עם האלבום הזה, נאס מאסטר אמיתי ואגדה חיה, נושא את הלפיד, לא רק של הדור שלו אלא גם את אלו הבאים, ובאורו ניתן לראות כמה גדול הוואקום התרבותי שההיפ הופ כז'אנר תקע את עצמו כשהתחיל להאמין למה שמספרים עליו במקום לספר את הסיפור בעצמו. מפורק אחרי גירושין מכאיבים מקליס הוא סוגר חשבון לא רק עם שניהם כזוג פרוד, אלא גם ובעיקר עם התרבות שגידלה אותו, בצורה היחידה שהוא יודע - להוריד עוד קלאסיקה למדף.
וכן, "Life Is Good" הוא לא רק אלבום משובח, הוא קלאסיקה מיידית. איזה כיף להגיד את זה שוב, קלאסיקה מידיית. המרחק העצום בין שתי המילים האלו הוא הסיפור של נאס באלבום הזה. אלבום שמיותר לציין בו שירים ספציפיים כי פשוט חייבים לשמוע את כולו. חרף אורכו הבלתי אפשרי, וכן כמה רגעים רפים יחסית להידוק הכללי, זה אלבום. יצירה אחת שקשה לפרק אותה למרכיביה כי האמנים שעשו אותה No ID ו-סאלאם רמי - מפיקים ושותפים ותיקים שיודעים בדיוק לספק את היריעות המוזיקלית שנאס חייב כדי להוריד את הסיפורים שלו בתא ההקלטה.
כיצירה, האלבום מתמקד בשלושה צירים ניו יורק כעיר ולא כמושג מדומיין, נאס כאמן שלשנייה לא מהסס, לא מתוך אקסהיבציוניזם אינסטגרמי אלא באומץ יוצר מציאות, לחשוף את נבכי נשמתו ואת הרגעים המביכים האלו שרק מוסיפים מורכבות לפלואו ולפרסונה האותנטתית ממילא שלו. ככותב, והאלבום הזה חייב לצאת גם כ-ebook, נאס כורך מחויבות לטקסט עם הצליל שמצליח להדהד בתוכו את היסטוריה וידע הימים. נאס מוכן להקריב את עצמו שוב, על מזבח של תוף ובאס, כדי לשמור את ההיפ הופ שהוא אוהב בחיים .
יחד עם No Id וסאלאם רמי (סוויס ביטס ולארג' פרופסור תרמו כל אחד קטע), נאס יצר כאן אודיסיאה של שני פטיפונים ומיקרופון; נטל אחראיות העבר אל מול חוסר הוודאות של הווה; זכרונות אישים מול מיתולוגיה; מאבקים של מי יותר קשוח ומצולק שלא מפסיק לספור ערמות ומי הראשון להודות שהוא מפורק, חוטא ונופל באותם מקומות, על אותם הדברים מול אותן הנשים.
שתהיה בריאה קליס, הלב של נאס אמנם שבור, אבל האלבום הזה בהיותו פסיפס תרבותי תרפואטי ומהודק, שם את נאס מעל והרחק ממנה, במקום בו הוא מרגיש הכי אמיתי - בראבק של גטאות קווינס ובטופ של מגדלי מנהטן. כזה שחרף מגרעות מועטות שוב מספר שירים לא הגיוני לא מכריח אלא בעיקר מראה לך כמאזין השותף ביצירה נקודות שאתה עוד מעט תחבר אחת לאחת ותבין משהו על המקום הזה, המקום בו המוזיקה חייבת גם להגיד משהו על החיים האלו. אז כן, עשרים שנה אח"כ, נאס שוב דפק את ההיפ הופ ועוד במקום הכי כואב - במציאות החיים של היום שאחרי. ועם כזו מוזיקה מרובדת ומעיפה, החיים האלו, ססאמק, הם אחלה חיים.
מה דעתכם על החדש של נאס? ספרו לנו בפייסבוק