בסוף שנות החמישים יצר רוד סרלינג את סדרת הטלוויזיה המופתית "אזור הדמדומים". הפרקים של הסדרה נעו בין מציאות לדמיון, בין ריאליזם לתעתוע. הם שילבו אלמנטים בדיוניים, אבל המסלול שבו נעו ובעיקר מוסר ההשכל היו ריאליסטיים לחלוטין. כמעט יובל שנים לאחר ירידת התוכנית מהמסכים, הנוסחה של סרלינג לא שוחזרה בהצלחה ברוב המקרים, למרות פשטותה. היא היתה מורכבת מנראטיב אחד ברור ובולט, שמקבל טוויסט מפתיע ומשאיר את הצופה פעור פה למשך דקות ארוכות.
סרלינג אולי המציא את התמה הטלוויזיונית לסיפורי פואנטה, אבל בעולם הספרותי היו, כמובן, כאלה שעשו זאת לפניו. קורט וונגוט, למשל. כשוונגוט כתב בסוף שנות הארבעים את קובץ הסיפורים "בזמן שבני תמותה ישנים", הוא עדיין לא היה סופר מוערך, ויצירות כמו "עריסת חתול" או "בית מטבחיים חמש" לא היו אפילו בגדר מחשבה. כסופר צעיר שרק ניסה להתפרנס בכבוד, וונגוט הלך על התמה הפשוטה שגם סרלינג השתמש בה עלילה קצרה עם עקצוץ מטריד, שהופך למכה מהממת בסיום.
"בזמן שבני תמותה ישנים" פורסם והופץ על ידי המו"ל דייב אגרס רק בשנה שעברה. מה גורם לקובץ של סופר כל כך מוערך להיטמן במשך שנים מבלי שיראה אור? הכיצד וונגוט, שהפך לאחד הסופרים המובילים מאז מלחמת העולם השנייה, לא זכה בחייו להוקרה על פועלו זה? אפשר שהתשובה נמצאת אצל אגרס עצמו, שכותב בהקדמה: "אין ספק שהסיפורים שהוא כתב באותה תקופה הושפעו לא מעט ממה שהוא ידע שהעורכים מחפשים. הם חיפשו סיפורים שכתובים בסגנון פשוט יחסית עם עלילה סוחפת, קונפליקט ברור, ורצוי גם תפנית בלתי צפויה בסיום העלילה".
העידן המודרני מכריח אותנו לעשות דברים קצת אחרת. הסיפור הקצר של היום עובד על מיסוך יותר מאשר מציע התרה, ובדרך כלל משעבד את עצמו למציאות. הוא כולל תערובת של קונפליקטים, בדרך כלל מורכבים מכפי שעלילה בת 20 עד 30 עמודים יכולה להכיל, שבהם תנועותיהן ומחשבותיהן של הדמויות משועבדת למציאות, כאילו עולם הספרות אינו קוסמוס נטול מגבלות שאפשר לפרוץ בו את כל קווי הדמיון. החוויה המתקבלת היא של "אקשן" ו"קאט" לרגעים מהחיים האמיתיים, כשעל פואנטה כלל אין לדבר. בימינו אנו כל כך מתקדמים ומסבכים את העניינים, שכנראה שכחנו את העיקרון של מהנדס המטוסים האמריקאי קלי ג'ונסון, בן תקופתו של וונגוט Keep it simple.
וונגוט אכן האמין בעשיית דברים באופן פשוט, וב"בזמן שבני תמותה ישנים" הוא מגלה משהו שאמור להפתיע אבל אולי, בעצם, לא כל כך עושה זאת ככל שהנוסחה נראית פשוטה וקלה יותר, כך קשה לחקותה. אולי זו הסיבה שלא רבים העזו לדרוך במקום הזה, ומחברי הסיפור הקצר העדיפו לשנות את פניו. מי מלבד וונגוט יכול עוד לכתוב על מקרר עם תכונות אנושיות שחושף סוד מפתיע על בעליו, או לתאר מערכת יחסים בין בעל לאשתו דרך מסלול נסיעתה של רכבת צעצוע חשמלית? דווקא חוסר היומרנות שלו, לכאורה, הוא שהופך את הקריאה למרתקת וכופה להישאר עד הסוף, שם כבר תחטפו את הסטירה. בנוסף, יש תחושה של המשכיות בין הסיפורים, אף על פי שהדמויות וההתרחשויות שונות לחלוטין. זהו יתרון גדול, משום שקובץ סיפורים קצרים גורם, מטבעו, לקורא להתחיל בכל פעם מחדש, עניין מעיק שדורש לא מעט מאמץ. אצל וונגוט יש תחושה של ריחוף מפרק לפרק, כאילו אנו בעיצומו של רומן שוטף ולא בסיומה של אפיזודה.
את היצירה של וונגוט קשה להגדיר כמדע בדיוני, אף שהיא משלבת לא מעט אלמנטים כאלה. כן, יש אצלו יצורים אלקטרוניים כמו המקרר המדבר או סיטואציות שנראות לא הגיוניות בעליל, אבל האופי של הדמויות שלו כל כך אנושי ומחובר, שפשוט מתחייב לראות בעלילה כחלק אינטגרלי מהמציאות היומיומית בעולם המערבי. הסיפור "המוות הלבן", למשל, מתאר את עולמו של מנכ"ל בחברת ביטוח, שמנסה ללא הצלחה למצוא פיתרון למגיפה שמאיימת להכחיד את בני האדם. זהו סיפור שנראה תחילה לקוח מיקום מקביל כלשהו, אולם הפואנטה המצוינת מבהירה שמדובר בחלק מהעולם שלנו ויותר מכך ההווה שאנו חיים בו רק מחדד ומחזק את מוסר ההשכל (רמז: המחאה החברתית בישראל היא דוגמה מעולה). ב"אך צל חולף", לטעמי הסיפור השלם והטוב ביותר בקובץ, מציג וונגוט גבר ואישה מזדקנים שמתכתבים ביניהם ומתחייבים לא לשלוח תמונה האחד לשנייה. הם מפעילים את הדמיון וכשהנדר מופר עולמם של השניים מזדעזע. ואם זה לא מזכיר את נוהל ההיכרויות בעידן האינטרנט, מה כן?
בסיפורים הללו, כמו במרבית האחרים, וונגוט היה זקוק לפואנטה משום שמוסר ההשכל היה עבורו כמו סם. כשמדברים על מוסר השכל חושבים מיד על צדקנות, שהרי אחת הבעיות עם פואנטה היא האינוס של הקורא לחשוב כמו המחבר. וונגוט אכן היה צדקן לא קטן, אבל למרות הסגירה ההרמטית של הסיפור, הוא עדיין מצליח לשלוח זרועות שמפעילות את כפתורי האינטליגנציה הרגשית וגורמות לנו לתהות מה אנחנו היינו עושים לו עמדנו בסיטואציה דומה.
מעולם לא הוכח קשר בין וונגוט לסרלינג, מלבד ההשפעה העמוקה של מלחמת העולם השנייה על יצירתם. עם זאת, מי שהושפע מ"אזור הדמדומים" ויקרא את "בזמן שבני תמותה ישנים", ייווכח שמדובר באותו סוג של גאונות. כמובן, גדולתו של וונגוט עומדת בפני עצמה ואינה זקוקה לרפרנס נוסף, אבל התעתוע וחוסר האונים שתוקף את הקורא מאוד מזכירים את התחושות שהתקבלו מסדרת המופת. "בזמן שבני תמותה ישנים" הוא אוסף נפלא של סופר דגול, שבמקום לסבך את העניינים העדיף ללכת על המסלול הפשוט. ההליכה הזו הופכת את הקריאה לחוויה מסוג אחר.
בזמן שבני התמותה ישנים / קורט וונגוט, תרגום: מרינה גרוסלרנר, בהוצאת זמורה ביתן, 260 עמוד