פעם בכמה שנים יש איזה גמר/אליפות/גביע/טורניר שקר כלשהוא שעוסק במרדף אחרי כדור מסוג כזה או אחר והמרחב הציבורי מתמלא בפרסומות לבירות, ושאר מיני מזונות בעלי ערך תזונתי פגום שיש לנשנש מול הטלוויזיה. כולם מנסים למכור לגברים מסכים דקיקים וחבילות צפייה והנשים מקבלות הזמנות מבטיחות פחות לסיילים שונים ומשונים בפארם הקרוב לביתן. או אז מתעוררות הפמיניסטיות ומצקצקות שמדובר בשוביניזם ארכאי ודוחה. ובכן, בגדול זה נכון. בקטן, לא באמת. יותר מזה, יש משהו כל כך מעצבן בבנות שאומרות שהן אוהבות כדורגל. מעצבן, ולא באמת אמין. אבל ניחא.
בהקשר הזה - אולימפיאדה היא אופרה אחרת לגמרי. המשחקים האולימפיים הם לא רק האירוע הספורטיבי הגדול והחשוב בעולם, הם אפוס טלוויזיוני ענק, סוחף ומרתק. כזה שגם נשים מז'אנר ה"מאמי, מה זה בעצם נבדל?" נהנות לצרוך כאחרון דרי שער 6 (זה קשור לכדורגל, כן?). ראשית ישנה תצוגת התכלית של הגוף הגברי השרירי, ממנה מתמוגגות הבנות וקהילת הגייז. השרירים המשורגים שנמתחים עד קצה גבול היכולת, הזרועות החזקות שמפלסות את דרכן במים בנחישות עיקשת, בגדי הגוף הצמודים שמציגים קווי מתאר שאין להתבלבל בהם, וההומו ארוטיקה של הגופות המיוזעים שנאבקים זה בזה. אלוהים אדירים, מדובר בפורנו רך.
רגע הפציעה של קרי סטראג באטלנטה 1996:
אבל זה לא רק זה, כי פורנו יש היום בכל מקום. זאת הדרמה. אלה הסיפורים. כמה עוצמה ורגש יש בפניה המעוותות מכאב של קרי סטראג (אולימפיאדת אטלנטה) ברגע הנחיתה הכואבת ההיא בה נפגעה ברגלה. ואיזו אופוריה מזככת הגיעה לאחר מכן כשהמאמן שלה נשא אותה על ידיו לטקס חלוקת המדליות לצד כל הנבחרת האמריקאית. איזו דמות קודרת ומהפנטת הוא בלה קרולי, המאמן המיתולוגי של נדיה קומנצ'י, סטראג ורבות אחרות. דמות שלפעמים נראה כאילו זה עתה הגיחה מבין דפי ספר של דיקנס. ומן הצד השני, דמותה המיסתורית של האצנית פלורנס גריפית' ג'וינר וציפורניה הארוכות והמעוטרות שהותירה אחריה סימן שאלה גדול.
האולימפיאדה היא סיפור של הקרבה, רומן שנכתב לנגד עיני העולם שצופות בדריכות. בעידן של ריאליטי מתוסרט היטב, פרובוקציות מתוזמנות ושערוריות בהזמנה, האולימפיאדה היא ריאליטי אולד סקול. כשאחד המתחרים הסינים בקרב רב (כמעט לכולם קוראים קים) נופל בזמן הנחיתה מהטבעות, המצלמה שמלווה את פניו השבורים הופכת את הבטן הרבה יותר מעוד ארוס נבגד שנכנס אל בית "האח הגדול". כולם יודעים איך יקבלו את פניו כשיחזור לסין. בואו נגיד, שחיבוק של לימור לבנת, זה לא הדבר הכי נורא שיכול לקרות לספורטאי.
פלורנס גריפית מספרת על התחרות המפורסמת שלה:
מאוד קל לקרוא את האולימפיאדה כיצירה שלמה ומהפנטת של תרבות פופולרית. בידור עשוי היטב עם מלודרמה בילט אין. לא צריך להסביר כמה כתפיים צריכות לגעת ברצפה כדי להבין שאיפון זה לא רק נוקאאוט, זה עוד לב שנשבר במערכה, עוד חלום שנגוז. היד שנתלית באפיסת כוחות בדופן הבריכה, הגוף שמתעוות אל עבר קו הסיום, הנפת הידיים והחיוך המנצח בסוף התרגיל כאן זה לא עוד 22 מטורפים שרודפים אחרי כדור, כאן זה הוליווד.
מתוך דוקומנטרי על נבחרת המתעמלות האמריקאית באולימפיאדת אטלנטה
בן זילכה מסכם טקס פתיחה מפעים לאולימפיאדה 2012
גם אתם נשביתם בקסם האולימפי? ספרו לנו בפייסבוק