אחרי שלושה ספרים שמשלימים ומעבים זה את זה בתכניהם ובאופיים, אפשר כבר לומר שאפרת דנון מתמחה במה שנקרא וולטשמרץ צער העולם. ואם לפרוט את השטר הנוקשה הזה למטבעות, הרי שדנון יודעת לספר לא מעט על בדידות, טינה, עוינות, תלישות, זרות, ניכור. בדידות, בדידות. מי שנכנס לחנות ספרים ומבקש ספר "שיעשה לו טוב", שלא ייגש אל ספריה של דנון, לא אל הראשון "דג בבטן", שסימן אותה כהבטחה וזכה ליחס חם מצד הביקורת וקהל הקוראים, לא אל "קרח", שהמשיך את קו הילדות-נשים מכורסמות הסבל, ובטח שלא אל ספרה הטרי, "עץ, בית, טקס".
העולם הספרותי של דנון הוא נשי, ובאופן נגזר מזה הוא חשוף, נתון לאלימויות שונות, נאבק בהכרה, מופנם עד שמתפרץ, כבוש ומשובלל. ספרות נשית מטופלת פעמים רבות כספרות מיעוטים, אותה ספרות שוליים, של האחר, הזר והפליט. לא בהכרח ברור אם הרגישות היתרה של דנון לדמויות שלה נובעות מהתפיסה הזו, אבל בהחלט ניכר שבבחירה בין הדמויות הגבריות לנשיות, דנון עשתה את הבחירה שלה לדברר את עולם הנפש הנשי, והוא, כאמור בעיקר נושא על כתפיו את צער העולם.
"עץ, בית, טקס" מורכב משלוש נובלות הנושאות את שמותיהן מכותרת הספר בהתאמה, כל אחת מהן עומדת בזכות עצמה, ורק קשרים דקיקים כמעט שקופים מחברים ביניהן. "עץ" עוסקת במשבר משפחתי דרך עיניה של שירה, ילדה ששכלה את אמה ומאז הבית המשפחתי החם קורס אל תוך עצמו בחוסר תפקוד והזנחה. "בית" עוסק בפירוק נישואיה של נעמה מאז שבנה נהרג/התאבד בתאונת דרכים, ו"טקס" הנובלה המורכבת והמקורית מבין השלוש, עוסקת במשבר האמהות של דניאלה, אם צעירה שמתגעגעת לחייה הקודמים ומצליחה להתחבר לתינוקת שלה רק מתוך חרדה משתקת לשלומה.
מה שקושר את "עץ, בית, טקס" לכדי יצירה אחת, הוא מוטיב האבל שמחבר את שלושת סיפורי האובדן השונים; הנובלות נעות באיטיות זו סביב זו בספירלה של אבלו?ת שנכרכת סביב הדמויות וחונקת אותן, מגדירה אותן, ולא מציעה שום נוחם. דנון יודעת היטב כיצד לייצר את אותה תחושה, היא מעמיסה בעדינות לבנה אחר לבנה על חזה הקורא שלה עד שהוא מתקשה לנשום; בטכניקה שמזכירה את חימום המים על הצפרדע עד שהקורא מבין שהמים סביבו רותחים, הוא כבר נתון עמוק מדי בתוך הסיפור מכדי לברוח ממנו. דווקא דרך הנון-דרמה האגבית שדנון מתמחה בה ממרח שוקולד לארוחת ערב בבית נעדר נוכחות הורית; קרום קרוש של כוס קפה שמזכיר עור מת; קעקוע חדש שמסמן חיים תוססים שכבר אינך חלק מהם אפשר לעמוד על חלחול האובדן לכל נים ותא של הקיום.
מבין שלוש הנובלות "עץ, בית, טקס", כאמור, האחרונה היא המוצלחת ביותר דניאלה האם הצעירה מנסה לגשש אל החיים הקודמים שלה דרך נסיון התקרבות למי שהיתה החברה הכי טובה שלה בתיכון, רק כדי לגלות שהיא כבר אינה חלק מהשפה, הקודים והחופש של צעירים רווקים נטולי דאגות. ברקע המפגש הטעון בין החברות המרוחקות, והטיפול הטכני בתינוקת שמתלווה אל הביקור בעבר הקרוב, מהדהד טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. האבל הלאומי צובע את האבל הפרטי, חרדת המוות לתינוקת שעשויה להיחנק מכל פירור, מקבילה אל חרדת המוות לחיילים, והסוף המצמרר של הנובלה שמגיע מאירוע מרוחק ולא צפוי, תוקע את המסמר האחרון והאפקטיבי באל?גיה לחיים הקודמים של דניאלה.
"עץ, בית, טקס" הוא ספר טוב, מורכב ורגיש. תשומת הלב המיוחדת שמקדישה דנון לפרטי היומיום שבונים את הסיפור הרחב יותר, הופכים את הסיפור לכמעט נטול פגמים, ובכל מקרה לנוגע ללב, (מלבד אולי ההדגשים הסימבוליסטיים השקופים מדי עץ מרקיב שנחלש מבפנים כמטאפורי למשפחה שכולה, למשל). אבל העיסוק בעולמן של נשים וילדות פצועות, מוכרח למצות עצמו אחרי שלושה ספרים, או לפחות לעלות מדרגה באופן שהנובלה האחרונה עושה. אין לצפות מדנון שתשנה את מושאי העניין שלה ואת הדרך המסויימת שלה לגעת בהם. אבל אפשר כבר לקוות שבתהליך הארוך של ההבשלה הספרותית, ינבע משהו חדש, רחב יותר, מכו?וץ פחות. הנובלה "טקס" שמסכמת את התהליך של דנון עד כה, מוכרחה להיות נקודת המקפצה שלה הלאה, אל מים עמוקים יותר.
עץ, בית, טקס / אפרת דנון, הוצאת הספריה החדשה, 237 עמודים
"עץ, בית, טקס" - מה אתם חשבתם על הספר? ספרו לנו בפייסבוק