בסך הכל אנחנו רוצים שיצחיקו אותנו. זה המובן מאליו והמסובך ביותר לעשייה, מכיוון שקומדיה לא משתמשת בעיקרון המצחיק ביותר של החיים והוא ההפתעה. אנחנו צוחקים מן הלא מצופה, ממה שתופס אותנו לא מוכנים ומשבש לרגע את השגרה המוכרת. קומדיה אומרת לנו שבו רגע, אנחנו רוצים להצחיק אתכם, מוכנים? כאן מתחילה הקומדיה המתוסרטת בנסיון להפתיע אותנו אחרי שכבר צעקו "הפתעה!". כאמור מסובך.
ובאמת, ברוב המקרים הקומדיות של הטלוויזיה הישראלית לא עומדות במשימה הן מתאמצות מדי, מזיעות מדי, חקייניות מדי, מיושנות מדי, מפלבלות עיניים ולוחצות על אף הליצן וחושפות את הישבן הכל בו זמנית ובלי מידתיות. מאוד קרוב למצחיק נמצא המביך, רק מעטים מצליחים להישאר באיזור הנכון ולא לגלוש אל השני.
"הפרלמנט" שסיימה אמש את הפרק הרביעי והאחרון מהתכנון המקורי שיועד לה, מצליחה להיות מצחיקה, וקיבלה ובצדק אור ירוק להמשיך. למרות שהיתה הימור, למרות שהיא ספין אוף על מערכון אחד מ"ארץ נהדרת" שקיבל חיים משלו, "הפרלמנט" הראתה בארבעה פרקים שהיא מצליחה לפענח משהו שמרבית הקומדיות הישראליות פשוט לא מסוגלות לו.
לא מעט נסיונות קומיים ישראלים נוצרו בזמן האחרון - קומדיות מעובדות לפורמטים אמריקאיים מצליחים (וישנים) כמו "נשואים פלוס" או "בנות הזהב"; "סברי מרנן" שמנסה לנסוע על האדים של "החיים זה לא הכל", ופה ושם יש עדיין תופעות כמו "מצב כפית" שמאמינות שיצליחו להוציא מתוכן את האסי וגורי או אלתרמן וגרייניק הבאים.
המשותף לכל הסדרות האלו הוא שאף אחת מהן לא עומדת בתו התקן של קומדיה טובה הן המקבילה לדוד הזקן בראש השנה שמוצא לך מטבע באוזן וגונב לילדים את האף. הומור שלא משתנה פעם אחר פעם, משפיע בעיקר על מי שלא נחשף לקומדיה טובה יותר, ועובד נהדר על מי שסף הגירוי שלו עוד לא חגג בר מצווה. העיקרון של הקומדיות האלו הוא פשוט קיפ איט סימפל, אל תנסה לנענע את הסירה יותר מדי. הומור מיינסטרים לא מסובך, בדיחות עם שיגרון פרקים שטוענים עליהן שלעולם לא ינוס ליחן, בדיחות שמתאימות מגיל 9 ועד 99 בדיוק כפי שכתוב על משחקי קופסא. מה שנקרא "טלוויזיה בשביל לנקות את הראש", כזו שלא צריך אחר כך לענות לילד על שאלות קשות מסוג האיך באים תינוקות לעולם.
בטוח שיש מי שזו הטלוויזיה שרצויה לו, פשוט אסור לקרוא לזה קומדיה. ממש כפי שצימקאו אינו שוקולד, ויין תוסס שלא הגיע מחבל שמפיין אינו שמפניה כך גם טלוויזיה שעובדת על פאנץ' כפוי בכל שלושה משפטים ופסקול מגרד של צחוקים במקום הנכון כדי שלא נתבלבל, אסור לה להיקרא קומדיה. טלוויזיה לכל המשפחה לעולם לא תהיה קומדיה אם לא הרגזת אף אחד, לא מתחת את הגבולות, ולא איתגרת במשהו את מי שצופה, לא תוכל להצחיק באמת.
"הפרלמנט" מצליחה להצחיק מכיוון שהיא תופסת משהו על ישראליות אנחנו מכירים את חברי הפרלמנט, אנחנו מבינים את השפה שלהם, הם מוכרים לנו מהחיים גם כשהם מוגזמים. קנינו פעם דירה משאולי, נסענו פעם במונית עם אמציה, יש לנו דוד שתקן ומפתיע כמו קרקו, הסתבכנו בויכוח עם אבי והלכנו לרופא כמו הקטור הם עשויים מחומרים שמדברים את אותו רחוב ואותה מדינה שכולנו חיים בה. היכולת הניואנסית הזו, לתפוס ולזקק עד דיוק את השפה, המחוות והאינטארקציות בין הדמויות היא זו שהופכת את "הפרלמנט" לאפקטיבית באמת. אין כאן ליינים שבנויים לכל שחקן עם פרצוף סימפטי שרק יבוא ויגיש אותם. כל דמות בנויה על מה שהשחקן מביא איתו בעצמו, ומה שלא אורגני לזה פשוט לא מוצא את מקומו בתוכנית.
אפשר לומר ש"הפרלמנט" עשתה לעצמה חיים קלים יותר בכך שלא הפכה לקומדיה של פרקים עם התחלה אמצע וסוף, אבל צריך גם לדעת לעמוד בפיתוי לכופף את הזרוע למה שמצליח לעבוד בפורמט קצר ולא לאלץ אותו להפוך לחיה מסוג אחר. ההחלטות הנכונות והטבעיות יותר ליוצרים ולמבצעים של "הפרלמנט" הן אלו שהצליחו להפוך אותה תוך ארבעה פרקים ליוצאת דופן בנוף הטלוויזיוני, ולפגוש אותה על המסך הישראלי זה בערך כמו לאכול לראשונה בצורתו הטרייה מה שהתרגלת לצרוך רק מקופסת שימורים. אין את טעם הלוואי הגנרי שמתלווה בדרך כלל.
"הפרלמנט" - מה חשבתם על הפרק האחרון? ספרו לנו בפייסבוק