בזמן שאתם דילגתם בין היורו לאולימפיאדה, את החודש וחצי האחרונים מנשה נוי העביר בחיבור מחדש לשורשים הבבליים שלו, כפי שהוא מכנה אותם. או אם להיות מדויקים יותר: הוא למד לדבר עיראקית. למה? כי כמו תמיד כשזה מגיע לשחקנים בסדר הגודל שלו, הגיע תפקיד שהצדיק את זה. "אני מגלם דמות בשם אבו סאלח בסרט 'מפריח היונים' שמבוסס על הרומן של אלי עמיר. זה אחד התפקידים הגבריים המבוגרים יותר בסרט, אחד הקודקודים של המחתרת הציונית, אחד המאמינים הגדולים שנתקל כל הזמן בחסרי האמונה והתפקיד שלו הוא להמשיך לדחוף".
המציאות, כבר כתבו את זה לא מעט, כמעט תמיד מתכתבת עם האמנות. או שאולי להיפך. כך או כך, נוי מכיר את תפקיד המאמין היטב ומקרוב. זו לא אמונה דתית שהוא מדבר עליה, כי אם אמונה במקצוע, ביצירה, במעמדו של השחקן, בתוך תעשייה שמתעקשת לשחוק אותו, ובתוך מדינה ששוחקת את כולנו גם ככה. "תעשיית התרבות או חרושת התרבות כמו שקוראים לזה", אומר נוי, "יכולה מאוד לתסכל אותך, כי אתה כל הזמן צריך להתמודד עם המנגנונים האלה, עם אנשים שעומדים מאחור וחושבים שצריכים לייצר הפקות ענק ולשמור על מאזן רווחים וזה בדרך כלל בא על חשבון היצירתיות והספונטניות".
נוי, 53, היה מאז מעולם איש שעומד מאחורי המילים שלו. על אף היותו אחד השחקנים המוכרים והמוערכים במדינה, אחד מחמשת הברגים שהרכיבו אבן דרך תרבותית כמו "החמישייה הקאמרית", ובעלה של קרן מור, שאף היא מוסד בפני עצמה, הוא לא בוחל בתפקידים ובפלטפורמות. ראינו אותו עושה קולנוע וטלוויזיה, אבל גם סדרת אינטרנט כמו "פאפאדיזי" שהפכה בהמשך לסדרת טלוויזיה, ולוקח על עצמו תפקידים גדולים וקטנים, בלי מניירות מיותרות של דיווה.
ב"טקסי דרייבר" למשל, הסדרה שיצר יובל סגל ושחוזרת הערב לעונה שנייה ב-yes, התפקיד שלו קטן אך מייצג. הוא מגלם את ויקטור, אחד האחים הניאנדרטליים של פאני (ריימונד אמסלם), שנשואה ליגאל (סגל). "ויקטור וברוך, האח השלישי (יונתן צ'רצ'י: ח.ג.), הם שתי דמויות שמרכיבות יחד את כל מה שהוא שוביניסטי, גברי, זכרי אפילו, ופרימיטיבי. הם על סף התינוקות, על סף הפיגור".
אתה אוהב לגלם דמויות כאלה?
"אני אוהב לגלם הכל, אוהב להתמודד עם כל מיני אתגרים. אני אוהב לגלם דמויות שהן אקסצנטריות. אני חושב שבאיזשהו שלב בחיים שלי זיהו שזה מתאים לי, אני לא יודע למה. האקסצנטריות שלהם לא נובעת מאיזו עמדה פוליטית או חברתית או סטייה מהנורמה, אלא יותר מאיזשהו רקע חברתי תרבותי שהם באו ממנו שהוא רקע של עוני וכנראה שאני טוב בזה".
ולמרות זאת, אתה אחד השחקנים היחידים שלא נופלים לטייפ קאסט ויכולים לגלם כל מיני סוגים של דמויות.
"כנראה שזה הטייפ קאסט שלי".
אחד הדברים שמשכו את נוי ל"טקסי דרייבר", היתה העובדה ששחקן היה זה שעמד מאחורי יצירתה. "גם בהוליווד הרבה פעמים שחקנים הם כוח מייצר, כי יש משהו מאוד נאמן לעצמו בשחקנים שהם נורא רוצים לבטא ולהתבטא, ואז השיקול הזה הוא קצת יותר דומיננטי אצלם לעומת השיקול של התעשייה, של עשיית רווחים, של פורמטים, של הכיוון העסקי. לשם נשאבים הרבה פעמים הבמאים והתסריטאים בתעשיית הטלוויזיה", הוא מסביר. "השחקנים הם נושאי הדגל של לעשות לעצמם, כנראה סוג של נרקיסיזם, במובן החיובי, כי את רואה את זה בארה"ב לא מעט אצל ג'ורג' קלוני, לארי דיוויד, לואי סי.קיי".
"בגלל זה אני תמיד אומר לתלמידים שלי ולשחקנים צעירים, ששחקן זה לא פועל עבודה שמחכה למשרה. מתחילת הדרך שחקן זה מישהו יוצר, הוא צריך ליצור לעצמו את מקום העבודה. הרבה פעמים אומרים לי 'אבל שחקנים כמוך וכמו קרן לא יודעים מה זה להישאר בלי עבודה'. אתם אומרים את זה עכשיו, אבל אתם שוכחים שבשנת 91', קרן ואני, ואני במיוחד שבאתי מהקולנוע ולא היה לי מה לעשות בטלוויזיה, לא היינו איפה שאנחנו היום. כל דבר שעשינו, היינו שותפים ליצירה שלו, כי זו היתה הדרך לעבודה. גם ל'החמישייה הקאמרית' היינו שותפים. האפשרויות היו הרבה יותר מצומצמות, היה רק ערוץ 1 וערוץ 2 הניסיוני. היום הפיתוי לחכות שיציעו לך ולהיות כוכב הוא גדול יותר כי יש יותר במות, אבל אני תמיד אומר ששחקנים צריכים לייצר. להתחיל עם סדרת אינטרנט, לעשות פיילוטים, עד שזה קורה".
אתה רואה את עצמך מתישהו כותב סדרה?
"לא, אני עצלן. אם כבר אעשה משהו כזה אני אעשה אותו לקולנוע. 'טקסי דרייבר' היא סדרה שיש בה כתיבה טובה, הומור והיא מצחיקה. יש בה שחקנים מצוינים וגם התכנים שלה הם תכנים שמדברים על הפחד לגדול ולצאת לדרך עצמאית, ההיאחזות בשכונה, בילדות ובנעורים. אבל כמו כל סדרה בסופו של דבר, יש כל כך מעט ימי צילום לעומת מה שצריך וכל כך חיסכון בתנאים שהסדרה כמו הרבה אחרות נעשית במהירות מעט מאוד מפגשים וחזרות, השחקנים באים, עושים את השורה שלהם ונוסעים לסדרה אחרת או להצגה. במובן הזה אין אווירה של דאחקות על הסט, כי אין זמן לזה. עובדים הרבה, צריכים לצלם כל כך הרבה דקות מסך ביום שאין זמן לשום דבר אחר".
אבל דיברנו על אמונה, ונוי בכל זאת נשאר מאמין בטלוויזיה הישראלית. זה קורה על אף העובדה שפליטי ריאליטי הולכים ותופסים את מקומם של שחקנים על המסך ועל הבמות. לו זה לא מפריע. "הדבר היחיד שחשוב לי זה שלא יבלבלו בין הז'אנרים, בין משחק לבין הופעה בריאליטי, או שלא יחשבו שריאליטי זה דרמה. זה לא. להתמודד על תשומת הלב של הקהל ועל הרייטינג ועל הכסף, בסדר. זה חלק מהעבודה".
הקהל שומר אמונים לדרמות לדעתך?
"כן. אולי לא הקהל הרחב מאוד, כי רשתות הטלוויזיה אוהבות ליצור הרבה רעש והסחות דעת, אבל מי שמחפש להעמיק או מחפש ליהנות ממוזיקה טובה או דרמה טובה, אז הוא מחפש את זה. רואים את זה גם בארה"ב, מהמקור שממנו אנחנו שואבים כל הזמן. הדרמה משגשגת שם בטלוויזיה. למרות שיש פער בינינו לבינם, כמו שרואים עכשיו באולימפיאדה".
ואין לנו את מי להאשים, אלא...
"זה כל הזמן כאילו שאנחנו צריכים לבוא בטרוניה לאיזה מבוגר אחראי. אין. אין מבוגר אחראי, אין מקור סמכות, אף אחד לא דואג, לא המדינה, לא רשתות הטלוויזיה. אנחנו חיים בקפיטליזם מתועב שרואה רק את מאזן הרווחים. עכשיו השאלה היא מה תעשה עם זה ואיך אתה פועל בתוך מערכת כזאת. אני למשל משתדל ליהנות. זה לא שאני לא משתמש במערכת ולא מתפקד בתוכה, בכל דבר יש בי את החץ שמכוון אותי ללכת ולחפש את היצירה הבאה שאני עושה".
אחד הדברים שעשה לאחרונה, והפעם דווקא עם קרן, הוא המחזה "המאהב" של הרולד פינטר, שעוסק בזוג נשוי המנהל מערכת יחסים פתוחה ועלה בתיאטרון הקאמרי. היוזמה להעלות את המחזה היתה שלו ושל קרן. "ואת יודעת מה, למרות שאין לזה כמעט פרסום, האולם מלא בכל פעם", הוא אומר.
טוב, זה בגלל שאנשים רוצים להציץ לך ולקרן לתוך הזוגיות, לא בגלל שעם ישראל הוא שוחר תיאטרון.
"ברור. אבל אם היינו חיים בחברה מתוקנת, אז המחזה הזה לא היה נכתב. ברגע שפגשנו את המחזה, רצינו לעשות את זה. זה מרגיש כאילו זה נכתב בשבילנו ולא מפריע לי שחלק מהקהל מגיע כי הוא חושב שיזכה להציץ לנו לחיים הפרטיים. אני בשוויון נפש עם זה. אני מרגיש כמו מנכ"ל אפל אנשים מגיעים להשקה כדי לראות את המוצר החדש שלי, לא אכפת להם אם זה אייפון או אייפד, התפקיד שלי הוא לייצר מוצר מצליח".
אז אין לך בעיה עם זה שאתה וקרן בעצם רק מוצר על המדף.
"אני יודע איפה אני חי, הייתי שותף להרבה מאבקים, אני חושב שזו אחת הרעות החולות של המחאה החברתית, שאנחנו נופלים לידיים של הקפיטליזם כי לא מספיק משתמשים בטרמינולוגיה שלהם, ולכן השוויתי אותנו לאפל. אנחנו חיים בעולם של תאגידים, מותגים ומכירות. עכשיו איך אתה מצליח לא לפחד מהמערכת הזו יותר ולהשחיל את האמירה שלך, כשאתה בעצם גם משתף פעולה כי גם אתה מוצר על המדף? אז גם אני וקרן מוצר על המדף, אני מקבל את זה. זה משהו שכשאתה שחקן צעיר, קשה לך להבין. המערכת מציעה לך המון פיתויים, אבל עם הזמן והניסיון אתה מבין שהדרך לשרוד את התחום הזה היא לנתב את עצמך בתוך המערכת. בתיאטרון ובקולנוע זה גדל כל הזמן מבחינת נפח. אז אם אתה רוצה לעשות את הדברים היותר עמוקים, אינטימיים ויצירתיים, אתה לוקח סיכון של כישלון ואתה צריך להיות זה שיוזם. אפשר גם להתפרנס מזה, אבל לא להיות עשיר".
השנה נוי מסכם עשרים שנה במקצוע. ב-92' פרץ לראשונה עם "החמישייה הקאמרית", והנה הוא היום. האם חוסר היציבות במקצוע עדיין מדאיג אותו? כנראה שמעולם לא הדאיג. "להיפך, אני חושב שאני בתחום הזה בגלל חוסר היציבות, אני אוהב את זה. את חוסר הביטחון וחוסר השליטה. אני חושב שזה מה שמעניין, ואני לא עובד בשביל קופת גמל, ביטוח לאומי וקרן פנסיה. עם השנים אני גם נעשה יותר בטוח בעצמי ומבין שצדקתי. כל הדברים האלה, ביטוח לאומי, הם במילא קנה רצוץ, מי שעובד בשביל זה עובד בשביל שקר. זה מה שעצוב, שהצליחו לשכנע אותנו שזה הביטחון. מחר שטייניץ יאכל לי את כל תוכניות החיסכון, אז מה אני אעשה?".
אתה יכול בתור התחלה ליזום איחוד של החמישייה. זה לפחות ישמח כמה אנשים.
"זו פנטזיה של הרבה אנשים, אבל מדובר בחמישה שחקנים וחמישה כותבים, שכבר אז כל אחד מהם הגיע עם אגו של אולם ספורט, אז תחשבי שעכשיו הם גדלו בעשרים שנה, זה יהיה בגודל של אולימפיאדת לונדון. לא יהיה איחוד של החמישייה, אבל אני מבטיח שיהיו הרבה דברים אחרים".
העונה השנייה של "טקסי דרייבר", שנעשתה בקופרודוקציה בין yes לרשת, תעלה היום (רביעי) ב-20:45 ב-yes Comedy HD
רוצים לצפות במנשה נוי? כל פרקי "החמישיה הקאמרית" זמינים לצפייה בחינם בוואלה V.O.D
מחכים לעונה החדשה של "טקסי דרייבר"? ספרו לנו בפייסבוק