אמא של סטיפלר
בין החידושים שהכניסה "אמריקן פאי" לקומדיית הנעורים המודרנית היתה ההכרה כי אימהות מסוגלות לתחזק פה מלוכלך, גינונים דקדנטיים וחשק מיני. זה קרה, כמובן, הודות לדמות אמו של סטיפלר, שהתגלתה כאשה בוגרת שאוהבת להחזיק בידה האחת כוס ויסקי ובידה האחרת את איברו המזדקר לראשונה של אחד מחבריו הרכים בימים של בנה.
היפה הוא, שאמא של סטיפלר לא נראתה כמו מישהי שתהיה אשה כזו: בגילומה של ג'ניפר קולידג', לא היה בה משהו סקסי או מגניב במיוחד. היא היתה סתם יחנע, ולכן האיפיון שלה כך הציב אלטרנטיבה לדמויות האמהיות שהיכרנו קודם לכן בז'אנר. סוף כל סוף, גילינו שגם האמא של השכן יכולה להדיח אותנו לתרבות רעה, וליהנות יחד איתנו מכל רגע.
מייגן דרייפר
מאז הצטרפה לעולם המופלא של "מד מן" בעונתה הרביעית, תפסה דמותה של מייגן דרייפר שורה ארוכה של פונקציות: מזכירה במשרד הפרסום וקופירייטרית בו; שגרירת התרבות הצרפתית בסדרה; וגם המאהבת של דון ואז בת הזוג שלו, וכתוצאה מכך, האמא החורגת של סאלי.
במשבצת זו, היא התגלתה כתמונת תשליל כמעט מוחלטת של האם הביולוגית, בטי, ולא רק בגלל שיערה הברונטי. בעת שהדמות הבלונדית רק הפכה יותר ויותר ממורמרת ולא נעימה, כאשת משפחה ובכלל, מייגן השכילה לשמור על קור רוח, וטיפחה את סאלי בחוכמה, בעדינות וברגישות. יותר מאם חורגת שלה, היא היתה ממש חברה טובה, כזו שעוזרת לצלוח בגבורה את תקופת ההתבגרות הכה בעייתית.
אמנם, מתוך אינסטינקט, בעת שקיבלה מחזור רצה סאלי המבוהלת למצוא מחסה אצל אמה האמיתית. אולם, בשלב זה כבר כל כך השתכנענו בכישוריה של מייגן, שהדבר לא הוריד ולו במעט מהערכתנו אליה. להפך, בהביטנו בפניה הנטושות, הדבר היחיד שרצינו לומר לה היה "לא נורא, בואי תהיי האמא שלנו".
אמא של דארמה
"דארמה וגרג" הצליחה לבנות עצמה על העיקרון הישן והטוב של "הזוג המוזר", אבל הסיפור של האהבה שמצליחה להחליק את כל המהמורות והשוניים בין הפוץ המעונב לרוחניקית המעופפת לא היה האלמנט היחידי בסדרה. ההורים של דארמה, כמו גם ההורים של גרג שייצגו את מקורות העולמות התרבותיים השונים של השניים, היו צלע משמעותית לא פחות בסיפור.
אבי, אמא של דארמה, הצליחה לתת הסתכלות אחרת על האמא האמריקאית ההיפית, החופשייה והמשוחררת. בעוד שפעמים רבות בתרבות הדמות הסטריאוטיפית נלקחה למקום מזניח, עסוק בעצמו ובהגשמה העצמית על חשבון הערכים האמריקאיים, אבי היתה חמה, סלחנית ואימהית. רק שמפעם לפעם היתה מבעירה מרווה ומפזמת מזמורים שאמאניים. כשהצד השני הוא האמא הוואספית, חובבת האלכוהול ושיחות הקאנטרי קלאב של גרג ברור בצד של מי אנחנו.
ננסי בוטווין ב"עשב של השכן"
ננסי בוטווין מ"העשב של השכן" היא אמא מעצבנת. אבל בעוד אמא שלכם מעצבנת בדרך כלל את אבא, או מקסימום שכנה קפוצת תחת, ננסי בוטווין מעצבנת ברוני סמים מקסיקנים, בלשי מחלק סמים, מגדלי מריחואנה למודי ניסיון, מורים, ברמנים, מורות, חברים, קרובי משפחה, גברים, נשים וטף. ננסי בוטווין מעצבנת את כולם ועושה זאת בדרך הכי חצופה ומלכותית שיש.
ננסי בוטווין היא חתולה שחורה שמרימה לעברך את זנבה באדישות וחושפת ישבן שמור היטב, כאומרת תקפצו לי כולכם. ובכל זאת, למרות גישת התאכלו תחת, ננסי בוטווין היא עדיין אמא, לביאה פוסט מודרנית בדרכה המאוד מיוחדת, שלא היתה מתקבלת על ידי אף עובד סוציאלי. אמא שגידלה ילד אחד סוציופת שקשור אליה קצת יותר מידי, ילד שני לא יוצלח ששונא אותה אותה בדרכו האוהבת וילד שלישי שעדיין לא מבין עד כמה הוא נדפק.
מונה ב"מי הבוס"
על אף שהיתה סיטקום קלאסי ודי מיושן, "מי הבוס" הציגה בשנות השמונים דמות נשית שלא היתה מובנת מאליה באותם ימים: אנג'לה, אם חד הורית שהיא גם אשת קריירה שלא יכולה להכין חביתה גם אם חייה תלוים בכך. אבל ידוע לכל שהאמא המגניבה האמיתית שהסתובבה על הסט היתה דווקא מונה, אמא של אנג'לה.
מונה היתה הדמות שהניחה את היסודות ליצירת סמנת'ה מ"סקס והעיר הגדולה" עשור וחצי לאחר מכן. אשה מבוגרת עם חיי מין פעילים יותר משל רווקה תל אביבית בשנות העשרים. חרמנית ונהנתנית, מונה הרימה את האווירה בבית משפחת באוור-מיסלי והפגינה אהבת אם אמיתית כשדחפה את בתה לזרועותיו של עוזר הבית המסוקס שלה ובכך חיסלה את הסדרה. תודה לך מונה.
אמא של אילן ב"התפרצות X"
אורנה פורת ב"התפרצות X" מייצגת דמות אימהית שבדרך כלל לא פופולארית בתרבות הישראלית אם קשה ומסרסת, קרת רוח ולא נותנת לרגשות שלה להפריע לה בביצוע משימה רציונאלית. פורת משחקת בעיבוד הקולנועי (הלא מוצלח כשלעצמו) של הרומן של עדנה מזי"א, את אמו של אילן (יוסי פולק), פרופסור מזדקן שנאבק בקנאה לאשתו היפה והצעירה להחריד שבוגדת בו עם גבר צעיר וכריזמטי ממנו.
את ההחלטות הקשות שהבן הנרפה לא מסוגל לעשות, אמו הייקית והקשישה מבצעת בשבילו, מצילה אותו מעצמו ומחדלות האישים שלו - ובלי ספוילרים מיותרים למי שלא מכיר את היצירה מקריבה עבורו את הקורבן האולטימטיבי ומראה בכך שאולי בכל זאת יש עצם אחת נדיבה ואוהבת בגופה הקשה.