בין החתונה של וויליאם וקייט בשנה שעברה ליובל היהלום של מלכת אנגליה השנה, שני אירועים בולטים שהעלו את בריטניה לכותרות בעולם כולו, ההכנות לחגיגות האולימפיאדה בממלכה המאוחדת קושטו אף הן בזוהר הממלכתי המתבקש, כמו גם בפורמליות המוקפדת של הוועד האולימפי. אלא שלמרות הרשמיות הטבעית הגלומה באירועים עולמיים מסוג זה, טקס הנעילה של המשחקים האולימפיים בלונדון 2012, בדומה לטקס הפתיחה בניצוחו של דני בוייל, הצליח לשלב באופן מדויק ממלכתיות לאומית יחד עם רלוונטיות, באופן מעורר הערכה.
הבחירה לפתוח את טקס הנעילה דווקא בהופעה של זמרת צעירה כמו אמלי סאנדי, שהתפרסמה בזכות הופעות אורח בשירים של ראפרים מחתרתיים - גם כאן כמו בטקס הפתיחה שהציג דווקא את הראפר דיזי רסקל על הבמה המרכזית - היתה מהלך נועז למדי. בעוד אפשר לדמיין שאצלנו בישראל היו ממהרים להיאחז באיזו הולוגרמה של עפרה חזה לצד אחינועם ניני על הבמה, מיבול הייצוא המוצלח יותר שלנו לעולם, אנגליה יכולה להתפאר בהישגיה המשמעותיים ובתרומתה האדירה לתרבות העולמית באופן שהפך את אירוע הנעילה כולו למופע רוק מרגש, יותר מאשר לטקס רשמי מחייב. זו גם הסיבה שהצפייה אמש לא הכאיבה לעין ולאוזן באירוויזיוניות פומפוזית טיפוסית.
היכולת של המנהל המוזיקלי דיוויד ארנולד, המחבר של כמה מפסי הקול הבלתי נשכחים בסדרת סרטי ג'יימס בונד, סרטים כמו "היום השלישי" ו"גודזילה" וסדרות טלוויזיה כמו "הממלכה הקטנה ו"שרלוק", לחבר בין הקלישאות המתבקשות מחגיגה של הישגים ספורטיביים לבין אירוע עם אמירה תרבותית עשירה והישגית לא פחות, ייצרה מופע חוויתי ומהנה.
כך בין קטעי קישור שייקספיריים והצדעות להיסטוריה הבריטית, זכינו גם להופעה קצרצרה של מאדנס והפשטופ בויז ואף למחווה קטנה לבלר, לא דבר מובן מאליו. ובין רגעים הכרחיים בלו"ז העמוס שהוקדשו לנבחרות, להענקת המדליות ולנאומים (בכל זאת, אולימפיאדה), שובצו קטעי אמנות במידה מספקת ובזרימה נבונה.
לרגעים אפשר היה לטבוע בים של קיטש (גם אם מתבקש) דוגמת הביצוע של "Imagine" בשפת הסימנים של מקהלת ילדים זכים בלבן, אך במהרה אוזן הקיטש במעט קאמפ עם הופעה זריזה של ג'ורג' מייקל ובהלל ביזארי וקומי למדי לדוגמניות הבריטיות לרקע "Fashion" של דיוויד בואי. אז הרימה אנני לנוקס את הרף גבוה בהופעה תיאטרלית משמחת מחרטומה של ספינה אפלה ואד שיראן, יוצר בריטי צעיר, הפציע אחריה עם "Wish you were here" של פינק פלויד לצד ניק מייסון על התופים, כדי להלל עוד נכס לאומי משמעותי שהנבחרת המוזיקלית הבריטית תרמה לעולם.
משם, במעברון שפוגש שוב את הצפוי (הביטלס) לצד המפתיע (ראסל בראנד), המשיכו את הערב המייצגים של הקול הצעיר יותר, פאטבוי סלים, ג'סי ג'יי, טייני טמפה וטייו קרוז, רק כדי לחמם את הבמה עבור האטרקציה המרכזית מופע האיחוד של הספייס גירלז. השמועות אודות האיחוד הזה לוו בצקצוק ציני מוצדק למדי וההופעה עצמה, למעט העונג המפוקפק שבצפייה בויקטוריה בקהאם מנסה לאזן את עקבי הפלטפורמה שלה על גג מכונית תוך כדי ליפסינק לקולות חברותיה המוכשרות יותר, היתה גיחה מגוחכת מעט. קצת כמו זו של ליאם גלאגר שאיבד מעט מהקסם שלו ללא נוכחות אחיו על הבמה, אבל ממש לא כמו הגיחה הנפלאה והמבורכת תמיד של אריק איידל לבית מונטי פייתון.
חברי קווין הנותרים בנוכחות פרדי מרקיורי על המסך (ובליווי מיותר של ג'סי ג'יי), טייק דאת בהרכב חסר (אם ג'ינג'ר יכלה להשלים עם סקארי, גם רובי וויליאמס יכול היה לבוא) וחבריי The Who (בהופעה נהדרת), חתמו בהמנוני אצטדיונים 17 ימים של משחקים אולימפיים. בתוך שלל האמנים הבריטים שמילאו את האצטדיון האולימפי בלונדון (לאן נעלמה אדל?) כל אחד במינון מספק וזריז שלא הכביד על האורך האינסופי דיו של האירוע, ניכר בסופו של דבר הדיוק, הסדר, הארגון והתכנון העילאי של ההפקה הגרנדיוזית הזאת, ממש כפי שהוא ניכר במהלך שידור האולימפיאדה.
גם אם לאורך המופע הודגשה הכמות לא מעט על חשבון האיכות (איחוד של פאלפ או של הסטון רוזס היה עושה שמח יותר בלב מאיחוד של הספייס גירלז ומחווה לאיימי ווינהאוס בלטה מאוד בחסרונה), החשיבות של בריטניה בקביעת הסדר התרבותי העולמי היתה בכל זאת המרכיב הקסום הנוסף שהצליח להפוך חוויה עם פוטנציאל מעיק לרוב, לאירוע מהנה ואפילו מרגש. ומספיק היה לצפות בחלק האמנותי הברזילאי בשביל להבין שיהיה קשה להתעלות על לונדון 2012.
אולימפיאדת לונדון 2012 בוואלה!
מה אתם חשבתם על ההופעות בטקס הסיום? דברו על זה בפייסבוק שלנו