יש משהו כל כך לגלגני ומרתיע בצירוף המילים "ספרות נשים" שמתחשק שלא להשתמש בו אף פעם. קודם כל עולים כל הספרים המופרכים, דביקים, סהרוריים, פרברטיים או קלישאתיים כמו הספרים של דניאל סטיל או ו.ס. אנדרוז; לאחריהם עולה ספרות הסבל, הניכור, הכאב, התלישות והאחרו?ת בדומה לכל ספרות מיעוטים אחרת. כך או כך מאוד קשה לצאת מזה כשידך על העליונה. ואז יש את נורה אפרון. גם היא יצרה ספרות נשים לא רק, כמובן, ובזה כוחה. אבל בהחלט, ובגאווה, ובלי שום צורך לערעור העצמי נורה אפרון היתה כותבת נשית, עבור נשים.
"אני לא זוכרת כלום" הוא ספרה האחרון של נורה אפרון שהלכה לעולמה לפני כחודשיים, ולמרות שהוא בשום אופן לא ספר נוסטלגי על ערש דווי, או סיכום שנותיה על כדור הארץ, יש בספר המאמרים הקצרים והמשועשעים הזה גם מידה של חשבון נפש והכרה בעובדה שאנחנו לא בני אלמוות. צריך להיות אמיצה ופורצת דרך כנורה אפרון כדי להתבדח על חשבון עצמך, ואפשר לעשות זאת בעיקר כאשר את אישה שמבינה שחוש הומור בריא הוא אחד הנשקים המתוחכמים והאלגנטיים ביותר שניתנו לנשים כדי ליצור לעצמן מקום בעולם.
שם ספרה של אפרון, הכולל קובץ מאמרים, סיפורונים ואפילו מתכונים, כבר מזקק משהו מהאפרוניות שלמדנו להכיר מתסריטיה "כשהארי פגש את סאלי" ו-"נדודי שינה בסיאטל" ומספריה הקודמים "צרבת", ו"אני שונאת הצוואר שלי" - השילוב בין חשיפת חולשה, והפגיעות שבאה איתה ובין המיסוך המיידי שלהן בהומור ומודעות עצמית. נורה אפרון כביכול לא זוכרת כלום, בגלל הגיל, הזיקנה, אולי המחלה המרומזת (מחלת הלוקמיה, ממנה נפטרה לבסוף), אבל זו כמובן חולשה שאפשר לחשוף כשיש בצדה ספר שכזה ספר שכולו זכרונות בהירים, קולעים, מצחיקים.
קל מדי לפטור את נורה אפרון כ"מצחיקה", היא כמובן היתה אישה מצחיקה, אבל לא פחות מזה היא היתה אישה מעניינת ומורכבת, רגישה ונוגעת ללב שידעה בחייה גם לא מעט קשיים. לצד ההתבגרות הממוזלת בניו יורק, המקום שבו כל מי שרצתה לגדול להיות אישה מעניינת ומלאת סיפורים מרתקים רצתה להיות, היא גם גדלה במשפחה בעייתית לאם שהפכה מאשת קריירה וחברה מצליחנית לאלכוהוליסטית לא תפקודית, ולאב שלא התעניין במיוחד בה או במשפחתה. אפרון בוחרת שלא להתחשבן, אלא להחליק מעל לזכרונות האלו כמו אותו טפלון שהיא מעריצה כל כך; היא בוחרת לקחת את הלימונים ולסחוט אותם לכדי בדיחות מצחיקות-חמוצות.
גם גברים יוכלו ליהנות מ"אני לא זוכרת כלום", אבל נשים, על הדינמיקות הספציפיות שלהן עם ההורים שלהן; עם האחיות שלהן; עם החברות ההולכות ובאות; עם הבעלים הנשארים או הבוגדים אולי יקחו אותו קרוב יותר אל הלב האמת היא ש"אני לא זוכרת כלום" הוא פשוט ספר המיועד הרבה יותר לנשים. ואם כבר לנשים יש בספר, כמו גם במורשת הכללית יותר של אפרון מעין פנייה מוסווית או לא לנשים כותבות. בסיפור היפה על כניסתה לעולם העיתונות, אי אז בשנות השישים כאשר נשים, אפילו אקדמאיות, הושמו בפוזיציות מעליבות ונחותות לעומת גברים מוכשרים ומשכילים פחות מהן, אפרון מצניעה את ההישג שלה אבל לקנות לעצמה מקום של ממש בעיתונות הכל-גברית, היה עניין שדרש עיקשות, אומץ, ואת ההכרח שלא לקחת את פני הדברים כפי שהם באופן אישי עד כדי סירוס.
אם יש לנורה אפרון מורשת, ואפשר בהחלט להשתכנע מ"אני לא זוכרת כלום" שיש לה הרי שזו מורשת אלגנטית, פיקחית ומפוכחת. ואם לנסח אותה בלשון נקבה, כפי שנדמה שאפרון, גם בשפה מעומעמת המיגדר בה כתבה, התכוונה לה, הרי שהיא אולי: היי קרת רוח. אל תהיי קרת רוח עד כדי הפיכתך לגסת לב. דברים שונים יקרו לך בחייך חלקם קשים, חלקם איומים ממש. אל תתני להם להשכיח את כל מה שטוב. השתמשי בהומור, הומור יהיה האקדח הקטן האלגנטי שאת נושאת בארנק הוא לא צפוי. אל תהיי וולגרית, אין בזה צורך. החיים הם חומרים לושי אותם לכדי מה שתרצי. היי מה שתרצי. היי מוכנה להיאבק על זה.
אני לא זוכרת כלום / נורה אפרון, תרגמה: אורית הראל, הוצאת עם עובד, 122 עמודים
"אני לא זוכרת כלום" - קראו קטע מתוך הסיפור "עיתונות: סיפור אהבה"
"אני לא זוכרת כלום" - מה חשבתם על הספר? שתפו אותנו בפייסבוק