היצ'קוק הישראלי: הצדעה ל"סיפורים לשעת לילה מאוחרת"

נהוג להלין היום כי הטלוויזיה המקומית מתעסקת בעצמה יותר מדי. רוטנים על כך, למשל ש"ארץ נהדרת" מקדישה חלק ניכר מן ההומור שלה לבדיחות על תוכניות אחרות של קשת וכיוצא בכך. אומרים שכל זה הוא דוגמה מאפיינת לרעות החולות של ימינו.

אך האמת היא שאין בכך שום דבר חדש - אפילו לפני יותר משני עשורים, בעת שהיה רק ערוץ אחד ולפיכך שולי מרחב התמרון להומור פנים-טלוויזיוני היו צרים ביותר, הקהל רקע ברגליים מול פארודיות שכאלה. למשל, אחד הפרקים המפורסמים ביותר של "זהו זה", "סיפורים לשעת לילה מיותרת" מ-1992, לגלג על הפקה מקומית שהוצגה באותו ערוץ (מן הסתם) מעט קודם לכן - "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", סדרת מתח של מיקי בהגן, שכל אחד מפרקיה הציג מעין צ'יזבט מקורי אחר.

כפי שקורה לעתים קרובות, בשלב מסוים החיקוי המוצלח כשלעצמו נהיה מפורסם בהרבה מהמקור, וגם נותר כזה. אך "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" בכל זאת יצרה לעצמה קהל מעריצים, שזכר היטב כיצד בין הפקות בסדר הגודל של "מוקד" ו"סיבה למסיבה" נחתה לפתע סדרה כה חריגה בנוף המקומי, והצליחה להחזיק את הצופים במתח ולגרום להם לצמרמורת גם שעות ארוכות בתום "פסוקו של יום".

במשך שנים, המעריצים הללו חיכו להזדמנות להחזיק ברשותם את הסדרה במלואה. אך באופן אירוני, בניגוד לפרק הפארודי של "זהו זה", היא מעולם לא יצאה בדי.וי.די, וקודם לכן גם לא בקלטות וידאו. כל מה שנותר לעשות הוא להמתין לשידורים החוזרים שלה בלופ הלילי המשונה והשרירותי של ערוץ 1. דרכם, היא הצליחה לצבור גם כמה מעריצים חדשים (בהם כותב שורות אלה), אך כיוון שלא כל פרקיה הוצגו במסגרת זאת, האומללים הללו לא זכו להכיר אותה על בוריה.

עכשיו, סוף כל סוף, יוצא מארז עם כל פרקי הסדרה, וגואל את מעריציה השונים מייסוריהם. אלה הוותיקים יכולים להתענג עליה מחדש, להניח אותה במקום בטוח על המדף וגם להכיר אותה למכריהם ולקרוביהם שלא צפו בה. לאלה הטריים יותר, ניתנת לראשונה ההזדמנות להשלים את החסר ולצפות בכל 13 הפרקים. כך עשיתי אני, והדבר איפשר לי לעמוד על שתי נקודות מהותיות.

קודם כל, הגיעה העת להפריך מיתוס: באופן אוטומטי ותמידי, קוטלגה הסדרה כתשובה הישראלית ל"אזור הדמדומים", אך למעשה יש הבדל מהותי בין השתיים. בקלאסיקה האמריקאית, הסיפורים הקצרים היו בדרך כלל אלגוריות לסוגיות פוליטיות וחברתיות. זו היתה הדרך הערמומית של יוצרה, רוד סרלינג, להחדיר מסרים חתרניים למסך הקטן, שכן ניסיונו לעשות זאת במישרין נחסם בידי הצנזורה הפנימית של הרשתות. לעתים קרובות, למשל, השתמש במתח, אימה ומדע בדיוני כדי לדבר בעצם על גזענות ועל המלחמה הגרעינית, שני הנושאים הרגישים ביותר בארצות הברית של שנות החמישים והשישים.

בניגוד לכך, ובניגוד גם לנהוג בארץ, ב"סיפורים לשעת לילה מאוחרת" לא היתה התייחסות לענייני השעה, ולמעשה בכלל לא היתה בה נגיעה לענייני דת, גזע ולאום. מה שעניין את בהגן לא היו היחסים בין יהודים וערבים וכיוצא בזה, אלא חטאים פשוטים בין אדם וחברו, כאלה שיכולים להתקיים בכל מקום, בכל זמן ובין כל אחד. הבמאי לא היה קתולי כמובן אלא יהודי, ואף חזר בתשובה בשנים האחרונות, ובכל זאת התייחס למושג החטא בדומה לקולנוענים קתוליים לפניו, ובראשם אלפרד היצ'קוק.

כמו המאסטר הבריטי, גם בהגן בנה את סיפוריו סביב החטא והעונש: בתחילה שרטט בדיוק רב את האופי הקלוקל של דמויותיו, ואז המחיש את האמרה כי אופיו של אדם הוא גורלו. בהתאם לזאת, כמעט כל פרק של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" תיאר בתחילה כיצד תכונותיו של הגיבור מובילות אותו לחטוא בצורה נפשעת, ואז הנחית עליו ועלינו, בממזריות רבה, את התגמול על כך.

ב"את אוהבת כסף?" ו"יום המזל של דוד", למשל, הגיבורים נענשים על תאוות הבצע שלהם; ב"הבייביסטר", השמרטפית השקרנית משלמת את המחיר על כזביה; ב"המחליפה", זהו הבעל הבוגדני שנותן את הדין בעוון חוסר נאמנותו, וכך קורה גם ב"הקוקיה", אחד משני הפרקים שעליו התבססה הפארודיה של "זהו זה"; ב"העגיל", הפרק השני שעליו ליגלגו מוני מושונוב וחבריו, דוגמנית נחשפת בדרך הכואבת להבל היופי; וב"הליכות ונימוסים", כפי שנרמז בשם, הגיבורה שתמיד מטיפה לכולם בצדקנות ובנוקשות מתענה בשל הפעם היחידה שבה לא עמדה בעצמה בכלליה המדוקדקים. זהו עונש פואטי – העונשים של בהגן תמיד כאלה.

כמו כן, גזרי הדין של התסריטאי-במאי מגיעים בדרך כלל בשנייה האחרונה, כתפנית עלילתית שובבה שבראייה לאחור הכל מוביל אליה, אבל בזמן אמת מפתיעה את גיבוריה וגם את הקהל. גם בנקודה זו הוא נבדל מ"אזור הדמדומים", שפרקיה לא בהכרח התבססו על טוויסטים, וקרוב יותר ל"אלפרד היצ'קוק מציג" או "לא ייאמן כי יסופר" של רואלד דאל, למשל.

דבר נוסף שמגלה הצפייה ב-13 הפרקים היא כי אמנם יש בהם טובים יותר וטובים פחות, אבל לכל הפחות חצי מהם ברמה גבוהה ביותר – כזו שעומדת בסטנדרטים של הסדרות האמריקאיות והבריטית שהיא מזכירה. נכון, בזמנו לא ידעו איך לאכול כאן את "סיפורים לשעת לילה מאוחרת". לכן גם נולדה הפארודיה הארסית עליה, לכן הלגלוג הזה כה התחבב על הצופים ולכן לא נוצרו בה עונות נוספות ולא נולדו לה ממשיכי דרך. אך מעבר לענני הציניות והבוז כלפיה וכלפי יצירות מן האייטיז בכלל, יש להודות כי במיטבה היא פשוט מצוינת: מותחת, מהנה, מעוררת מחשבה. הדברים לא נאמרים בהפוך על הפוך או בנוסטלגיה מזויפת, אלא באובייקטיביות ובניטרליות גמורה.

כיצד הצליחה הסדרה לעמוד במבחן הזמן? קודם כל, מפני שלא עסקה בסוגיות אקטואליות אלא בנושאים אוניברסליים ונצחים בסדר הגודל של בוגדנות, תאוות בצע, שטחיות וכיוצא בכך. שנית, בגלל שמלכתחילה בהגן כתב לה תסריטים שהתבססו על קונספטים מבריקים ופיתח אותם בצורה שהיתה משולחת רסן ובכל זאת נבונה והגיונית. כמו אצל היצ'קוק, הם היו מלאי שעשוע פנימי ביחס לאכזריות שטבועה בעולם בכלל ובמצלמתם בפרט, ועם זאת הקפידו לשמור על קשיחות כלפי גורל גיבוריהם. נוסף לזאת, הביצוע של התסריטים הללו היה מדויק ונטול שומן מיותר, והסתייע בתצוגות של כמה מטובי השחקנים בארץ. ששון גבאי ורונית אלקבץ, יוסי כרמון ועודד תאומי, יונה אליאן ושושיק שני, מוסקו אלקלעי ועדי עציון-זק ועוד ועוד: אלה לא הקלו ראש בפרויקט של בהגן והואילו להשתתף בו. אולי מפני שלא היו בזמנו דרמות מקוריות רבות לעבוד בהן והיה צריך לקחת את מה שיש, ואולי מפני שבאמת ובתמים האמינו באיכות ההפקה - זה לא משנה, כי כך או כך, הם נתנו את המיטב וקיבלו אותו בחזרה.

למרות כל זה, מובן כי יש בסדרה ממדים שגם התיישנו, אבל האמת שגם זה רק מוסיף לה חן. משעשע, לדוגמה, לשמוע את מוזיקת הסינתיסייזרים הבלתי נמנעת, או לחזות באפקטים הלא מתקדמים במיוחד שמבצבצים בפרקים המצריכים זאת. בהמשך לכך, וכיוון שבאופן חריג יחסית לזמנו היא התבססה על צילומי חוץ, מעניין ואף מוזר להתבונן בישראל של אז, ולהיווכח עד כמה המדינה השתנתה. מדהים למדי גם להתרשם עד כמה העברית התפתחה ובעיקר התלכלכה. באחת הסצינות של "העגיל", למשל, הגיבורה עומדת לטרוק את הדלת בפני מחזרה בעקבות ריב ביניהם, והוא מפציר בפניה בהטעמה מדויקת, "אי אפשר לפחות להיכנס ולשוחח?".

מישהו יכול לתאר לעצמו מילה צחורה בסדר הגודל של "לשוחח" עושה כיום את דרכה לאיזשהו דיאלוג בסדרה מקומית? ובכלל, מישהו יכול לתאר לעצמו שיצירה ז'אנרית חצופה ופרועה מהזן של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" תתגלגל אל לוח השידורים של ערוץ 1? ודאי שלא. מן הסתם היו פוסלים אותה מיד בטענות ש"זה לא יעניין אף אחד", "דברים כאלה אף פעם לא הולכים פה", ו"אנחנו רוצים משהו שידבר על ישראל האמיתית, כאן ועכשיו". כתוצאה מזאת, מעניין יותר לצפות בסדרה משלהי שנות השמונים מאשר לראות את מה שיש בערוץ כרגע. טוויסט כזה, אפילו בהגן לא היה יכול להעלות בדעתו.

חדי העין שיצפו בסדרה ובעיקר יחכו לכותרות הסיום שלה, יוכלו לפגוש כמה שמות מעניינים שעשו בה את צעדיהם הראשונים: שמי זרחין, למשל, היה עוזר עריכה ב"הקוקיה", ואבי מוגרבי עוזר במאי בפרקים אחרים; שמוליק מעוז עבד בה כמנהל אמנותי, וגיורא ביח, שצילם לו את "לבנון", קיבל בה את עבודת הצילום הראשונה שלו. גם בתחום המשחק צצות הפתעות - מנשה נוי, למשל, מופיע כשוטר בסיום הפרק "העוזרת", ואם מפנים את הראש לשנייה, מפספסים את שורת הטקסט היחידה שלו.

ולסיום, מי שנהנה מן המארז חייב להודות גם לאיש שבלעדיו זה לא היה קורה: מישל בן אב, שיחד עם בהגן עמד מאחורי ההוצאה המחודשת, ודאג גם להכין כתוביות לכל אחד מן הפרקים.

יש לציין גם כי המארז כולל את הגרסאות דוברות האנגליות והמשונות למדי של שישה מן הפרקים ואת הפסקול שלה, שבהגן כתב עצמו. ניתן למצוא אותו באוזן השלישית, או להזמינו דרך האתר.