מתגעגעים, על אמת
לרגע קטן בשבוע שעבר אפשר היה לחשוב שמישהו בעולם מתגעגע לפורמט של להקת בנות. זה קרה כשהספייס גירלז הופיעו בטקס נעילת האולימפיאדה, אירוע שהניב ציפייה וצפייה אדירה בכל רחבי תבל. ואז, כשחמישיית הבנות נסעה על המסלול, עטויות בשמלות קצרות מדי ומפזרת חיוכים מפלסטיק (חוץ מויקטוריה, שגם חיוך מפלסטיק קשה לה), התגנבה ללב תחושה לא נעימה: לא התגעגענו. לא ללהקה ולא לפורמט. אתן נחמדות כזיכרון, משעשעות כמוצג היסטורי.
הגימיק עבד, אבל הסיחרור הוא רק נוסטלגי. פתאום היה משהו כל כך משונה בנשים הללו, שפעם נהגו להתאגד כדי לייצר הרמוניה ולשיר. היום, כשהמצעדים מלאים בנשים טוטאליטריות, שמפארות את עצמן עד לגבול הגועל, כשאחת מהן מגדילה לעשות ומכנה את עצמה "אם המפלצות", הפורמט של להקות בנות, פורמט שעליו נבנה עולם הפופ הנשי כפי שאנחנו מכירים אותו, נדרס ונכנס לקומה. אי אפשר להכריז עליו כמת, כי זו תהיה טרגדיה של ממש, אבל אפשר להגיד שהעולם מאס בו.
נדמה שדסטניז צ'יילד היא להקת הבנות היחידה שמישהו באמת מתגעגע אליה. להקה שלו היתה מתקמבקת היום, היה לה משהו קונקרטי להציע. כשיצא אלבומן הראשון, לפני 15 שנים, דסטניז צ'יילד - אותה איישו אז ביונסה, קלי רולנד, ושתי בחורות נוספות וחסרות משמעות שלבסוף (אחרי לא מעט משברים) הוחלפו במישל ויליאמס חיפשו את מקומן בעולם מפואר של להקות נשים פופולאריות. הספייס גירלז, כמובן, היו בטופ, וגם אול סיינטס. אבל גם TLC הצליחו בטירוף (והן נחשבות עד היום ללהקת הבנות הנמכרת ביותר בהיסטוריה, אחרי הספייס גירלז), ובעבר הלא רחוק היו גם סולט אנד פפה, SWV וכמובן אן ווג. בעבר היותר רחוק, היו השירלז, הרונטס וכמובן הסופרימס.
לתפוס מקום בהיסטוריה המכובדת הזו היתה משימה נעלה, משימה שביונסה התייחסה אליה כאל משימת חייה. ולמרות שברור שעם קול נדיר כשלה ביונסה היתה הופכת לכוכבת גם בלי דסטניז, השנים בלהקה היו חיוניות עבור זמרת הפופ הגדולה ביותר של הדור הזה. הטלטלות שספגה בלהקה עיצבו אותה והפכו אותה לזמרת בטוחה בעצמה אך לא אגואיסטית. בסופו של דבר, מידת הענווה הזו הפכה אותה מזמרת טובה לזמרת מעולה.
"No No No Part 2", הלהיט הראשון של דסטניז, נשמע מצוין גם היום. רבים מהלהיטים של דסטניז נשחקו ברדיו, אבל אם תאזינו להם תגלו שהם לא התיישנו. בעוד ששירים של זמרות עכשוויות נשמעים מיושנים חודש אחרי שיצאו, שיר כמו "Nasty Girl" ו-"Bug A Boo" נשמעים טריים גם היום. את הצד החנפני והסכריני שלהן דסטניז תמיד החביאו בחלקים השקטים של האלבומים שלהן. הבלדות שלהן, בהן הן התרפסו בפני גברים, כמעט ולא יצאו כסינגלים והן אלו שנעלמו. השירים הקצביים שרדו, ולא רק כי הם היו רק אחלה להיטים; אלא גם כי על הביטים שבורים והקרביים שאירגנו עבורם מיטב המפיקים, דסטניז תמיד הציגו טקטסים מצחיקים ופמיניסטיים.
כשהספייס גירלז מופיעות באולימפיאדה, ברור לחלוטין שהן מעוניינות ביח"צ, ולא אחת בחברתה של השנייה. אם תציעו היום לויקטוריה בקהאם להיכנס לאולפן עם ג'ינג'ר, בייבי ויתר הפקאצות, כנראה שהיא תעדיף למות (או לאכול המבורגר, עבורה זה אותו דבר). אבל קלי, מישל וביונסה נותרו קרובות אחת לשנייה גם בחייהן הפרטיים ובהתאם, הן תמיד נראות כאילו הן מתגעגעות להרמוניה הווקאלית ולעבודה המשותפת. כך שגם אם הוא לא אופנתי בכלל, הגעגוע לדסטניז צ'יילד, במיוחד עכשיו, הוא בלתי נמנע.
אז איך היו הספייס גירלז בטקס נעילת האולימפיאדה?
רוצים איחוד של דסטניז צ''ילד? ספרו לנו בפייסבוק