למה לנו אין מה שיש בטלוויזיה היומית האמריקאית?

השילוב של כלכלה בלתי אפשרית, חינוך מקרטע ולחות בלתי נסבלת גורמת ללא מעט אנשים לפנטז על עריקה למחוזות אחרים - בייחוד לכיוון ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ואכן, יש הרבה סיבות טובות לעבור לחיות באמריקה, אבל מישהו צריך לומר את האמת: הסיבה הראויה מכולן היא שיש להם המון טלוויזיה. המון. הרבה יותר מדי. בין אם אתה איש עסקים שמתרסק על הכורסא בלילה מול דיוויד לטרמן וג'ימי קימל, או עקר בית מאינדיאנה בנישואים חד מיניים שמחפש לעצמו עניין אצל אלן דג'נרס, אגב קיפול הררי כביסה – תמיד יהיה לך מה לראות שם. וזה, עבור אנשים מסוימים, בעל משמעות רבה יותר מזוטות כמו חינוך איכותי או רפואה ציבורית סבירה.

כמובן, גם המסך האמריקאי עמוס לעייפה בזבל טהור, שידורים חוזרים מתישים של "חברים" ו"סיינפלד" ושאר ירקות עבשים, אבל כמו בכל דבר באמריקה, איפה שיש הרבה זבל, יש גם הרבה זהב. ההיצע הבלתי נדלה של תכנים טלוויזיוניים, בכל שעה משעות היום, מוצלח במיוחד כשזה נוגע לשעות הדיי טיים – שעות הדמדומים שבין שעת ה"איזה כיף שהפרחחים הקטנים הלכו לבית הספר" ועד שעת ה"בואו נראה מה יש לד"ר פיל לחדש על נשים שתולות את ילדיהן על חבלי כביסה".

דיי טיים, המושג החמקמק הזה שבישראל אפילו לא טרחו להגות עבורו שם, ובאמריקה הפך כבר לפני שנים למוסד שמתחזק לא רק רצועות שידור שלמות, אלא גם טקס פרסי אמי משלו וקהל צופים נאמן יותר מלברדור. מדובר בפשטות בטלוויזיית שעות היום, מעשר בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, ובזמן שאצלנו ההיצע נע בין הבעות הפנים המגוונות של אורנה דץ והשאלות המשתאות של דנה רון על טרנדים באיפור לסתיו-חורף, למהדורות חדשות מוקדמות, מוקדמות יותר וממש ממש מוקדמות, רובן עם עודד בן עמי.

נכון, ההשוואה בין הטלוויזיה הישראלית לאחותה הגדולה והמוצלחת יותר שבאמריקה היא שחוקה ומשעממת, אך היא בלתי נמנעת כשמדברים על טלוויזיית הדיי הטיים הבלתי מפותחת שלנו, במיוחד בימים שבהם תוכניות הבוקר ניצבות תחת הגיליוטינה של הרשות השנייה בחשד להחדרת תוכן שיווקי. ייתכן שהבעיה האמיתית אינה התוכן השיווקי שבו נעשה או לא נעשה שימוש, אלא הפלטפורמה המיושנת כל כך, שמאפשרת את הצגתו של זה, כי בעצם – מי בכלל יודע לאבחן את ההבדל בין אייטם ששולם מראש על כלי פלסטיק לבישול בחום גבוה ובין שיחת עומק עם מומחה לרפואה פלסטית בדבר ניתוח הרחבת נחיריים, בעיקר כשהשורה התחתונה היא ששניהם משמימים באותה המידה.

בשורה התחתונה, טלוויזיית הדיי טיים הישראלית אינה קיימת, והמעט שקיים סובל ממחסור תקציבי שלא מאפשר לה הרבה יותר מכך. היא בסך הכל בועות אוויר המרצדות על המסך – לפעמים הן מציגות את דץ, רון, רונית יודקביץ', אודטה דנין ושות', לפעמים שעשועון בשפה הערבית מ-1987. מי שרוצה למצוא לעצמו תוכן ראוי לצפייה בשעות שאינן פריים טיים, מוזמן לשלם כמה מאות שקלים בחודש ליס או הוט, שם אמנם משדרים בלופ את העונה האחרונה של אופרה ווינפרי (שהסתיימה לפני 17 שנה בערך), אבל זה לפחות מגרה מעט את בלוטות הטעם.

מוסד הדיי טיים האמריקאי כולל תכנים שאנחנו כאן יכולים רק לחלום עליהם, והכוונה היא לא רק לטוק שואו המצוינת של אלן דג'נרס, שממש לאחרונה הוכתרה למלכת הדיי טיים החדשה – יש שם הכל מהכל, תוכניות אירוח מסקרנות כמו אלה של מרתה סטיוארט ורייצ'ל ריי, וונדי ויליאמס (שתויגה במקומות מסוימים כאופרה החדשה) וד"ר אוז, מגזיני חדשות בידוריים כמו "אקסס הוליווד" והמשדר היומי של TMZ, תוכניות פאנלים שכבר מזמן הפכו מיתולוגיות כמו "דה וויו" של ברברה וולטרס, אופרות סבון למכביר (טוב, את זה יש גם לנו, בהנחה שטרם צפיתם בעונה האחרונה של "דני הוליווד") ועוד ועוד.

האמריקאים לוקחים את שעות הדיי טיים שלהם ברצינות מופתית, גם אם לא מדובר בסדרות עומק נוטפות איכות ומסרים נוקבים לאומה – בסופו של דבר הם מייצרים עניין לצופים שלהם, גם אם מבחינתם הצופים האלה הן עקרות בית ופנסיונרים על החוף בפלורידה. אחרי הכל, גם הם הרוויחו את הזכות לזפזפ בשלט ולהרגיש על גג העולם, וזו לא אשמתם שהם הולכים לישון בתשע בערב. הרייטינג, אגב, בהתאם – ממוצע של 2.7 מיליון צופים לתוכנית של דג'נרס למשל, עם תזוזות לכאן ולכאן, ממש כמו כל סדרת פריים טיים של HBO.

צריך להוסיף לכך את ההשפעה העצומה שיש לטלוויזיית הדיי טיים על התרבות האמריקאית, החל מהמלכה במיל', אופרה ווינפרי, שלא רק הפכה לטייקון תקשורת עוצמתי ששינה את האופן שבו נתפסו תוכניות האירוח ולאישה העשירה ביותר בתקשורת האמריקאית, היא גם בנתה אימפריות הבנויות ממומחים למיניהם (ביניהם ד"ר אוז, סוז אורמן וכמובן, החברה הכי טובה שלה, גייל קינג, שבעצמה הפכה לאישיות טלוויזיונית) והצליחה להפוך ספרים לרבי מכר כלל עולמיים עם מועדון הספר המפורסם שלה, ביניהם גם תופעות כמו "לאכול, להתפלל לאהוב".

אבל ווינפרי היא לא היחידה – סקרים בארה"ב דיווחו שלתוכניתה המצליחה של דג'נרס יש השפעה ישירה על עליית אחוזי הקבלה של הקהילה ההומוסקסואלית בארה"ב, ובעקבות נסיקת מספר התומכים בנישואים חד מיניים, שכעת עומדים על כ-60 אחוזים מכלל הציבור בארה"ב, היו מי שקישרו את העסק העליז הזה לדג'נרס עצמה, שמדברת תכופות על הנושא בתוכניתה. לדג'נרס כמעצבת דעת קהל אהודה במיוחד היה גם חלק, (כמו גם לווינפרי, כמובן), בבחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב.

את ההשפעה העצומה והקשר העמוק של הקהל לתוכניות הדיי טיים אפשר למצוא גם בתוכניתה המיתולוגית של מרתה סטיוארט. פרשת העלמת המס שלה ששיגרה אותה לכלא ב-2004, היתה אמורה לחרב סופית את הקריירה שלה, אך הקהל שבור הלב רק חיכה לה שתחזור, ומאז אוקטובר 2005 תוכניתה חזרה לאוויר כאילו כלום. שמישהו יספר את זה למרגלית צנעני, הא?

ובאותו הזמן בארץ הקודש - עקרות הבית והפנסיונרים רשאים לבחור בין המיסטיקנית של אורנה דץ ליועצת הזוגיות של אודטה, ולהתחרות אלה באלה על הזכות האייטיזית לעלות לשידור טלפוני ולהתייעץ, בזמן שדץ/רון/יודקביץ' מחזיקה סטופר ומכריזה על יציאה קרובה לפרסומות. מנחות תוכניות הדיי טיים שלנו הן ברובן פליטות תעשיית הבידור שבהיעדר אופציות אחרות, נכנעו לבקשת הסוכן שלהן לנהל דיונים טלוויזיוניים על "חולצות שיפון – לאן?", האורחים שלהן יבשושיים לא פחות מהן – מי מהם שילם עבור התענוג ומי לא – וכל התוכניות כולן נראות ונשמעות בדיוק אותו הדבר, מה שיוצר בסופו של דבר עיסה דביקה אחת של תוכניות אירוח נטולות מעוף, השראה או מקוריות.

כאמור, זה כנראה לא הזמן הנכון לבקר את הטלוויזיה הישראלית, כשאיום סכנה מרחף מעל ראשו של ערוץ 10 ואלוהים יודע אם אירן לא תפגיז את כולנו בעוד כמה שבועות, אבל זה אף פעם לא הזמן הנכון, כך שבעצם, אולי הגיע הזמן הכי נכון שיש. ואם מחפשים מקום לשיפור, אם כבר מדברים על קדמה והתפתחות, אולי כדאי להתחיל במקום הבסיסי ביותר – בטלוויזיה היומית שלנו, שלא התפתחה בצעד אחד מאז שנות השמונים. בעוד שטלוויזיית שעות היום האמריקאית מהווה חלק לא פחות חשוב מהתרבות שמעבר לים וכוכביה לא נופלים מאלה של שעות הפריים טיים, אצלנו זו משמשת מאז ומעולם כאיזור הדמדומים של המסך הישראלי. אז אם כבר מכנסים פאנלים של מומחים, שווה לחפש איזה מומחה למסע בזמן, אולי הוא יצליח להזניק את המסך הישראלי 20 שנה קדימה, אל המאה ה-21.

תוכניות הבוקר שמכרו אייטמים מנצלות את החלשים

מסכימים שהטלוויזה הישראלית היומית מפגרת? שתפו אותנו בפייסבוק