בספרו הראשון "זוכר כמעט הכל", שיצא בשנת 2001, העלה אהוד בנאי - מוזיקאי מוערך שמאחוריו קריירה מפוארת, ונצר למשפחה מלכותית בקנה מידה ישראלי - את זיכרונותיו על הכתב באמצעות סיפורים קצרים ואנקדוטות ממסעותיו. מקומות בהם ביקר, אנשים שפגש, סיפורים ששמע, והכל בשפתו העשירה והציורית. ספרו השני, "זה המקום", ממשיך את הקו שהתווה קודמו ומורכב גם הוא ממספר סיפורים אוטוביוגרפיים המתארים את מסעותיו ברחבי הארץ והעולם, אך בניגוד לו, המסעות בספר זה משולבים יותר במסעותיו הפנימיים של הסופר.
אהוד בנאי של 2012 שונה מאהוד בנאי של 2001. התפאורה היא אותה תפאורה - דרכי עפר, נסיעות ארוכות, טיסות, נופים שאינם נגמרים ומפגשים בלתי צפויים עם טיפוסים מעניינים - אך מי שנוסע בה אינו המוזיקאי שמנסה לבלוע את העולם, אלא נפשו המחפשת תשובות לשאלות שלא ברורות אפילו לה. זהו ספר על אהבת הנדודים ועל החיפוש העצמי שלא מסתיים לעולם.
אהוד בנאי הוא היהודי הנודד האולטימטיבי. נע ונד בעולם, כל הזמן בתנועה, לא נשאר לרגע באותו המקום וממשיך לבקש למצוא את עצמו ואת יהדותו ואת התשובות לשאלותיו בכל מקום שלא יהיה, אם כי נראה כי דווקא החיפוש עצמו הוא המקום אליו חותר הכותב. כמו במתמטיקה פשוטה, הדרך חשובה לא פחות מהפתרון בסיפוריו של אהוד בנאי. הוא נהנה להגיע ליעד שלו, אבל מחפש תמיד לאן להמשיך הלאה, למקום הבא, מקום בו ממתין לו משהו לא ידוע.
הסיפורים של בנאי מדברים על אנשים פשוטים עם חלומות פשוטים שרוצים בסך הכל למצוא את המקום שלהם בעולם. בין סיפוריו האוטוביוגרפיים הוא משרטט את סיפוריהם של הטיפוסים שפגש במהלך שיטוטיו ושל אנשים שהשפיעו עליו, כמו נוח נפתולסקי, איש העלייה השנייה שנטש את חבריו למושבה כינרת לטובת עולם מדע הבוטניקה; לצד סיפור חייו של רבי יוסף דלמדיגו, היש"ר מקאנדיה, תלמידו בן המאה ה-16 של גליליאו, שעלה על כרכרה, עזב את מולדתו, ויצא למסע נדודים ברחבי אירופה. מסע שנמשך עד יום מותו, כארבעים שנים לאחר מכן.
הסיפורים המתארים את מסעותיו של אהוד בנאי מעניינים ומלאים אנקדוטות מרגשות ומשעשעות. הוא מספר על המסע שלו בעקבות חלומו להיות רועה צאן, על מסע ההופעות שלו בין בסיסי צה"ל בגבול לבנון בימים שעדיין לא היה מוכר ועל הטיול שלו בעקבות הביטניקים של שנות השבעים המוקדמות. אבל בנאי התקרב מאוד אל הדת בשנים האחרונות, והדבר ניכר היטב בעשייה האמנותית שלו, הן המוזיקלית והן הספרותית. בניגוד לשיריו, העטופים במוזיקה שעוזרת לקהל להתחבר אליה גם אם המילים לא בדיוק מדברות אל ליבו, כאשר הוא מצטט בספרו את רבי חיים ויטאל ואת המקובל יוסף דרורי ואת הרב אברהם איבלגון, כולם אנשים ראויים ומרתקים, הוא מסתכן באיבוד הקהל החילוני שנוטה לברוח כמו מאש כל אימת שהוא שומע אזכורים מעין אלה.
הבעיה אינה בספר, אהוד בנאי לא מטיף לחזרה בתשובה או מוכר את משנתו הדתית, אלא פשוט מרשה לעצמו לחשוף את רגשותיו ומחשבותיו על הדף, גם אם הן לא תואמות תמיד את ציפיותיו של הקורא. הבעיה היא בחברה הישראלית חסרת הסובלנות שאינה מסוגלת להכיל את השונה ממנה ומתייגת אותו תחת קטגוריה נוחה. עבור הקהל החילוני, ברגע שבנאי עובר לסיפורים על רבנים, הוא מתוייג כ"דוס", או גרוע מכך, "חוזר בתשובה", ובאופן מיידי ושרירותי מאבד את הקשב לדבריו של הכותב, ובכך יוצא בעצם שכרו בהפסדו, מאחר והוא עשוי לפספס זווית ראייה שונה ומעניינת על העולם.
אהוד בנאי יודע לספר סיפורים בצורה רהוטה ומעניינת, אך לעתים הוא גולש בסיפוריו לאנקדוטות שהקשר שלהן לא ברור לקורא. הדבר מוביל לעתים לתחושה שיש לו המון מה לספר, וההקשרים האסוציאטיבים נהירים לו, אך הוא שוכח להסביר אותם לקוראים. זה לא משנה את העובדה שהספר קליל ונעים לקריאה, ומגלה בפני הקורא רבדים מרתקים של אהוד בנאי שלא הכיר.
זה המקום / אהוד בנאי, הוצאת כתר, 186 עמודים