ג'ואיש פרינסס
כבר הרבה זמן שעולם הפופ מחפש זמרת ראויה, אינטליגנטית, חדשנית ונגישה שתסעיר אותו. יש זמרות אייקוניות, אבל אף אחת מהן לא טרייה. פלורנס כבר אחרי אלבום שני, וגם אדל. קייטי בי מתוקה אבל נכשלה במאמצים להשאיר רושם גדול על שוק הפופ ורובין לא שיחררה חומרים חדשים כבר הרבה זמן. הפופ צריך רוח חדשה, וכנראה שלרוח הזו קוראים ג'סי ווייר.
ווייר, יהודייה בת 27 מלונדון, שהחלה את דרכה כווקלאיסטית אורחת אצל יוצרים נחשבים כמו SBTRKT, היא יוצרת אינטילגנטית ומקורית. "Devotion", אלבום הבכורה שלה, שיצא לפני ימים ספורים באנגליה, מכיל אסופה של שירים אינטימיים, יפים ומיוחדים. ההשראה המיידית והברורה ביותר שלה היא שאדיי, וזה כבר סימן טוב. בכלל, הסיפור שלה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי: היא למדה מוזיקה אבל רצתה להיות עיתונאית (כמו אבא שלה), ואז במקרה התגלגלה לשיר בכמה טראקים של חברים, ועשתה עבודה שהרשימה את חברת התקליטים. היא הוחתמה לאלבום סולו והפכה, מבלי ששמה לב, למיני-סנסציה. ווייר עצמה נותרה צנועה ואסירת תודה, וערב צאת אלבומה היא סיפרה לגרדיאן שהיא מעולם לא ניסתה לעניין איש במוזיקה שלה מכיוון שאף לא עלה בדעתה שזה עשוי לעניין מישהו. תמיד היה לה ברור שאת כל מה שיש לה להגיד, אמרו לפניה.
האבחנה שווייר נותנת על עצמה היא לא בלתי נכונה. ב-"Devotion" אין בשורה בסדר הגודל שהביאו איתן איימי וויינהאוס או לילי אלן. אבל בעוד שעלול להשתמע שווייר היא יוצרת משעממת, למעשה העובדה שהיא נשענת על ההשפעות שלה באופן נרחב לא מפריעה לאלבום עצמו. להפך, היא מעשירה אותו. כי זה לא שאנחנו מקבלים מדי שבוע, וגם לא מדי חודש או חודשיים, אלבומי פופ-ניו-סול אינטילגנטיים, ובטח לא כאלה שמקבלים מקום במיינסטרים. האלבום של ווייר, ביחד עם האלבום המצוין של גריימס שיצא בתחילת השנה (שהוא אגרסיבי ואלקטרוני יותר, ועל כן יותר בשוליים), הופך את הפופ של היוצרות החדשות הללו למרתק. גם כשלעצמו, וגם כי הוא נשמע כמעט כריאקציה לפופ הנשי של המצעדים בו נהוג שהפרפורמרית מקיאה את עצמה עלינו בכל שיר. ג'סי ווייר היא ההפך היא כמעט מתחבאת מאחורי הביטים שלה.
"Devotion" מחזיר את התחושה המבורכת של מרווח בין המוזיקה לבין היוצרת וגם בינה לבין הקהל שלה. הוא אולי לא אלבום עמוק שישאר איתכם שנים, אבל בתוך הבליל הקיים הוא נכון חשוב. גם כי עצם העובדה שפתאום יש בשירים רבדים נוספים מלבד "אני כוסית וזה דואט עם דרייק" היא משמחת וכיפית, וגם כי "Devotion" הוא, בפשטות, אלבום ממש יפה.
דור ה-xx
בעוד שג'סי ווייר נהנית מאפקט הבחורה החדשה בשכונה וכולם עפים על עצם קיומה, להקת האינדי-אלקטרו-פופ The xx חוזרת עם אלבום שני, ויש לה הר של ציפיות לכבוש. ה-xx כבר עברו את הנקודה שבה כולם אסירי תודה על קיומם, ועכשיו הם נמצאים במקום מאתגר יותר, שבו הם צריכים להוכיח את עצמם. אבל מעבר לקשיים המוכרים שמזמן להם האלבום השני, זו דווקא ההצלחה הפנומנאלית שידעו ב-2009 בקרב כל פלח אוכלוסיה מוכר שהפכה אותם לדיירי קבע בנגני מוזיקה של בלוגרים, נערות מתבגרות, עורכי רדיו והורים מעודכנים, שמעמידה אותם בבעיה. כי איך לעזאזל מייצרים אלבום שמרגש שוב את כל המסה האנושית הזו, שהתחברה באופן נדיר סביב אלבום בכורה יוצא דופן?
הבשורות הלא טובות הן שאין ל-xx תשובה לשאלה הזו. באלבום השני, "Coexist", שדלף לאחרונה וייצא רשמית בעוד כשבוע, יש את כל סימני ההיכר של ההרכב - הגיטרות הבודדות והמייללות, האקפלות והרוח האובר-אינטימית. ברור שלא צריך לצפות מ-"Coexist" לשחזר את האווירה המיוחדת של האלבום הראשון, אבל אי אפשר להתחמק מהתחושה שהפעם זה פשוט לא אלבום מספיק טוב. "Coexist" הוא אלבום עייף ומעייף. חסרים בו המון ביטים אלקטרוניים, זוויות מוזיקליות חדשות, ובעיקר חסרה בו אנרגיה. בחלק מהשירים הטון כל כך חסר חיים עד שנדמה שגם המבצעים עצמם התפתו לנמנם על המיקרופון בזמן ההקלטה. מוזר שיוצר כמו ג'יימי xx, שעשה לג'יל סקוט הרון אלבום רימיקסים אלקטרוני אפל ומשגע, שמתמחה בעיבודים אוונגרדיים לשירי פופ, לא הביא קצת מהתפתחות האישית שלו לאלבום השני של הלהקה. בעוד שהוא הלך קדימה ועשה דברים מעניינים, ה-xx נשארו תקועים במקום. תעירו אותי באלבום השלישי.
חושבים שהאלבום של The xx דווקא מצוין? ספרו לנו בפייסבוק