פרק ראשון: "סימנים של גבר זר" מאת מיכל זמיר

זונה של טרמפים

באחד הבקרים האלה – מן הרחוב כבר עלו רעש דחפורים ומערבלי בטון, צעקות פועלים, צפירות של מכוניות שפקעה סבלנותן, קרני שמש חצופות הציפו את חדר השינה – באחת מאותן שעות השייכות ליודעים לאן מועדות פניהם, לאצים ולרצים, למשתלבים בקלות בזרימתו של עולם, בפעלתנותו, בבוקר אחד כזה, אחרי קפה ושתי סיגריות, בסביבות השעה עשר ועשרה, נכנסתי למשרדו של מתווך נדל"ן ברחוב סמוך והצעתי את דירתי למכירה.

מתבונן מן הצד היה ודאי רואה בזה אקט של התאבדות, אלא שזה זמן איש לא התבונן בי מן הצד והמילה "התאבדות" כבר לא עשתה עלי רושם ממילא. הזדמן לי לשמוע על אנשים שבחרו להתאבד, מכל מיני סיבות, אפילו הכרתי אחד מהם אישית. שוב לא נראתה לי הבחירה הזו מופרכת או נועזת כבעבר. המוות איבד מזוהרו, נעשה אפשרות אחת מני רבות, נושא למיקוח, למשא ומתן, לשיקול דעת, לעתים קרובות גאולה מיוחלת המבוששת לבוא. למרות הפיחות הניכר במעמדו של המוות לא מצאתי טעם, במצבי, להיגרר להשוואות מחמירות, העדפתי לדבוק בגרסה שהמצאתי לעצמי – יהיה בסדר.

שנתיים וחצי חלפו מאז גירושי מבעלי האחרון, השלישי. שנתיים וחצי ללא השגחה גברית, ללא פיקוח יומיומי, עצות ובשעת הצורך קריאות לסדר או לחלופין גילויי ערבות הדדית. בימים אחרים, בהם יכולתי להרשות לעצמי תחזוקה סדירה של הנפש, ביקרתי פעם בשבוע-שבועיים אצל פסיכולוג. תמורת סכום מופרך נהג זה לצטט באוזני לעתים קרובות מדי את אמרתו של ג'ונתן סוויפט: הסטואיקנים, כשנעליהם מתבלות, מקצצים את רגליהם. על שירותיו של אותו פסיכולוג ויתרתי מזמן, והייתי מתקצצת והולכת בכוחות עצמי, מסתפקת בטקטיקות הישרדות שפיתחתי לי, הנשענות בעיקר על הזכות השמורה לי להתאבד, כשם שהיא שמורה לכל אדם – להצילו.

תהליך ההתקצצות שלי – ראשיתו ביום בו מכרתי את מכוניתי. מכירת המכונית הייתה פעולה שיכולתי להצדיקה בנקל, ואכן, הכברתי בנימוקים לכאן ולכאן באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב: עלות אחזקת מכונית בתל אביב, הקושי במציאת מקום חניה, הקנסות, הפקקים, בלאי ושיקולים אקולוגיים, וממילא אני עובדת (כשאני עובדת) בבית... מפתיע עד כמה יקרה לי באותם ימים אהדת הסביבה, עד כמה הייתי מוכנה לטרוח על מנת לזכות באותו הנהון מחושב, המעיד כי השומע כבר ערך את חשבונותיו שלו, חיבר בלאי לקנסות ודמי ביטוח, ובהתחשב בעובדה שלא נוחותו שלו היא המועלית על המזבח, שיבח אותי על התבונה וההיגיון שבהחלטה.

בסופו של דבר יצא שבמכירת האוטו הגבלתי את עצמי למרחקים קצרים ולמסלולי קו ארבע וחמש, והיו לעובדה זו השלכות מרחיקות לכת מבחינה אישיותית וסביבתית כאחת: אישיותית – נעשיתי זונה של טרמפים, כלומר התחלתי פתאום להתעניין מאוד בסדר יומם של האנשים הקרובים לי. גיליתי בעצמי יכולת מפתיעה לזכור שעות ובנות-שעות ומסלולים מדויקים של מי מחברי שהיו בעלי מכוניות היוצאים לענייניהם בתשע בבוקר ומסיימים אותם בשתיים בצהריים או בשבע בערב, שאצלי, מתברר, הן שעות של תזוזה; וסביבתית – מצבת החברים שלי הידלדלה. מי שהתגורר מחוץ לטווח הליכה ולא על מסלולי הנסיעה של קו ארבע או חמש, האחריות לשימור היחסים הוטלה עליו. לא רבים התגייסו למשימה.

המתבונן מן הצד עשוי להעיר שאדם איננו קם בוקר אחד ומוכר את האוטו שלו. נכון. לפני שנפטרתי מהאוטו נפטרתי, כאמור, מבעלי. השלישי. למען האמת, לא אני היא שנפטרה ממנו, אבל העובדה היא שאני הייתי האשמה. עם זאת, דבקתי בגישת הפיפטי-פיפטי שבה מחזיקים יועצים זוגיים, פסיכולוגים ואחרים המתעקשים – איש-איש מסיבותיו – כי צריך שניים לטנגו. ברוח האחריות המשותפת הטלתי על בעלי השלישי אחריות שווה להתפוררות יחסינו, אף כי אשמתו שלו הצטמצמה לכל היותר לעובדת היותו הוא עצמו. כך או אחרת, ברור היה לי שללא תמיכתו של בעלי השלישי, אחזקת מכונית איננה אלא יומרה מגלומנית.

למען הסדר הטוב אציין כי לפרידה מבעלי השלישי קדם זיון של לילה עם סופר גרמני. סופר גרמני שפגשתי בכנס סופרים ישראלים, גרמנים ופלסטינים שערכה קרן היינריך בל בברלין. מבחינתי, זה הכי קרוב שהגעתי אי פעם לנובל, אולי גם הכי קרוב לנובל שהגיע הסופר הגרמני עצמו – לשכב עם אחת שמאמינה לו באמת ובתמים, ומבלי לקרוא שורה אחת מכ?תביו, שהוא אכן מועמד ריאלי לפרס. עד כדי כך שבשלוש השנים שחלפו מאז, אני עוקבת בדריכות אחר החלטות הוועדה בסטוקהולם, מחפשת את שמו ברשימות המועמדים באתרי ההימורים, בינות לסוסים מנצחים, נהגי מירוצים ומנחשי עתידותיו של בית המלוכה הבריטי, נדרכת בהגיע ימי ההכרזות: פרס נובל לפיזיקה... כלכלה... רפואה... ספרות... מי יודע, אולי יצא לי במקרה ששכבתי עם חתן פרס נובל.

אבל לא בגלל הנובל שכבתי עם הסופר הגרמני. ככלות הכול, להערכתו זו נחשפתי באחד מרגעי המנוחה בין לבין. שכבתי אתו פשוט כי זה היה מתבקש: סופר גרמני, אינטלקטואל מהשמאל האירופי, או לפחות השמאל האירופי כפי שדמיינתי אותו – גבוה, שרירי, שונא את אמריקה, כרס קטנה של שתיינים, אירוניה בריאה, פיכחון מר, מפרצים בשיער ומשקפי קרן שחורים שנועדו להסוות את תווי פניו המושלמים. בה במידה שהיה אינטלקטואל מהשמאל האירופי, מועמד אפשרי לזכייה בפרס נובל לספרות, עשוי היה להיות שחקן קולנוע – מזוויות מסוימות היה דומה להפליא לז'אן לואי טרנטיניאן – ובאמת במקרה שלו התקשיתי להכריע, אם היה יותר יפה או יותר רגיש או יותר אינטליגנטי. חוץ מזה, היה גם נחמד, נדיב, משעשע, אבהי במידה ובן לאב יהודי.

נפגשנו, כאמור, בכנס סופרים ישראלים, גרמנים ופלסטינים בברלין. הוא היה המו?כ?ר והנחשב מבין הדוברים, וכיאה למי שראה עצמו מועמד לזכייה בפרס נובל נשמר מגינונים של חשיבות עצמית ונערך בצניעות לימים של גדולה שמזמן לו העתיד. עם זאת, אך טבעי כי הוא זה שפתח את סדרת ההרצאות, השיב ראשון באירוניה דקה על שאלות המנחה הנרגשת, ישב בראש השולחן במסעדה האיטלקית שכולנו הוזמנו אליה בערבו של היום הראשון, והוא זה ששתה יתר על המידה מבלי להביא בחשבון את מצבה הכלכלי הרעוע של הקרן, שהאיחוד עם מזרח גרמניה דלדל אותה עד מאוד. עם או בלי קשר למעמדו, נהנה לדגדג את היושבים במילותיו, סונט קלות אך לא מעליב, ונדמה כי היה מעורה הרבה יותר ממני בנעשה באזורנו. יצאתי לעשן. דקות אחדות לאחר מכן יצא גם הוא.

עד היום אני מתקשה להכריע אם המבט הראשון החודר ההוא היה אות לברית שנכרתה בין שני מעשנים כבדים במדינה שאך חודשים אחדים קודם לכן החילה איסור גורף על עישון במקומות ציבוריים, או שכבר אז, באותו מבט ראשון, נתגלמה תוכנית שנרקמה במוחו שעות אחדות קודם לכן והתממשה בסופו של דבר שלב אחר שלב, תחילה בסיבוב ברים לילי עמוס לעייפה שיחות בעלות טבע וידויי, שיותר משביטאו כנות הייתה בהן מראית עין של כנות, וחתימתה, כצפוי, במיטה – סיום מפואר ודרמטי של שניים שתויים עם נטייה תיאטרלית, שניים היודעים שעל אף כל הבטחותיהם ההדדיות, גילויי הנואשות והנכונות להקרבה, לא ייפגשו עוד.


סימנים של גבר זר / מיכל זמיר, הוצאת כתר, 176 עמודים