"ניקה", סרטם החדש של הבמאי/שחקן ארנון צדוק והמפיק דורון ערן, הוא עוד נדבך בקריירה המיוחדת של השניים, הנבנית מזה יותר משני עשורים על עשייה של בי-מוביז או אם לדייק יותר סרטי exploitation תוצרת כחול-לבן. במהות מדובר רוב הזמן בסרטים שמתבססים על נושא בעל השלכות חברתיות רציניות לכאורה, אבל בתכלס מכוונים את עצמם לסיפוק ישיר ונטול יומרות של היצרים הבסיסיים של הצופים, עם דגש על סקס ואלימות.
מכיוון שלא מדובר בז'אנר נפוץ בקולנוע הישראלי, וגם אין לו כאן קהל מובהק בניגוד לארצות הברית, הברנז'ה, הקהל והמבקרים המקומיים לא כל-כך יודעים איך לאכול את התוצרת של השניים. סרטים כמו "רק כלבים רצים חופשי" בבימויו של צדוק או "טהארה" בבימויו של ערן רכשו לעצמם מוניטין די מפוקפק, ולא בטוח שלגמרי בצדק. בסך הכל, כשמסתכלים על הסרטים האלה בתור מה שהם, כלומר בי-מוביז עם גוון נצלני-סנסציוני, אפשר בהחלט להתרשם כי הם מתאפיינים בעשייה מיומנת, סגנון בוטה אך מובהק, ויכולת לא מובנת מאליה להדריך שחקנים. חובבי קולנוע יצרי ומחוספס סטייל דה פאלמה או פול ורהובן בהחלט יכולים למצוא ממה ליהנות בסרטים של צדוק את ערן.
הדברים נכונים גם ל"ניקה". בסרטו העלילתי השישי(!) של צדוק כבמאי, הוא בוחר לספר סיפור קאמרי על מערכת יחסים שנוצרת בין ניקה, בחורה צעירה ויפה (ז'ניה וסרמן), שנחטפה ועומדת להימכר לזנות, ואיוון (אולג לוין), גבר קשוח אך תמים, שמקבל משימה לשמור עליה במשך שבועיים, עד שתיאסף על-ידי הקונה שלה. ברור שמהר מאוד היחסים בין השניים מתחממים, ואיוון נאלץ לעמוד בפני דילמה. צריך לציין ש"ניקה" מתרחש כולו במדינה עלומה במזרח אירופה, ומתנהל מתחילתו ועד סופו ברוסית, וללא שום קשר גלוי לעין לישראל. אמנם השחקנים והצוות הם ישראלים, אך עדיין ההחלטה של קרן רבינוביץ' לתמוך בסכום נאה (קרוב לשני מיליון שקלים) בסרט נטול קשר ישיר להוויה המקומית נראית מעט תמוהה.
אך אם נשים בצד את התהיות שהפקת הסרט הזה מעוררת, אפשר לומר שמדובר כאן בבי-מובי אפקטיבי למדי, שכמות הרגעים המוצלחים בו עולה על כמות הרגעים הכושלים. צדוק עושה עבודה טובה עם צמד השחקנים הראשיים, שמביאים למסך נוכחות חזקה ונוגעת. אמנם התסריט של אבי עמר מתרשל קצת בעיצוב משכנע של התפתחות הרגשות ביניהם, מעבר לכימיה מינית מובהקת, אבל הדמויות מצליחות לעורר אמפתיה ולגרום לצופים להתעניין בגורלן. מצד שני, העלילה שעמר עיצב, שמבוססת לפי כותרות הסיום על סיפור אמיתי, חופנת בחובה כמה וכמה בחירות חכמות ומפתיעות.
מה שיש בתסריט בשפע הוא, כנהוג בז'אנר, הזדמנויות מרובות לסצנות סקס ואלימות. צדוק מצליח לביים אותם לרוב בטעם ובאופן משכנע, הרבה בזכות עבודת הצילום המושקעת והמסוגננת של דניאל קדם ("נמס בגשם"). ברור שמבחינת רגישויות פוליטיות בנושא הסחר בנשים, הסרט נוהג כמו פיל בחנות חרסינה, וסביר להניח שמי שהנושא קרוב ללבו, עשוי להתקומם על האופן שבו הוא מטופל כאן. במילים אחרות, אל תבואו לסרט הזה, אם אתם מחפשים טיפול מתוחכם וניואנסי בנושא חברתי כאוב. מי שיהיה מוכן לקבל את "ניקה" בתור מה שהוא, כלומר בידור קולנועי גס ויעיל, עשוי ליהנות ממנו.
איפה ומתי צופים ב"ניקה"?
אוהבים את הסרטים של ארנון צדוק? ספרו לנו בפייסבוק