הפאוזה בגמר "כוכב נולד"
מאות אלפי מילים כבר קראתם על על אותו לילה בחוף ניצנים ב-2003. על העונה ההיא הראשונה של "כוכב נולד", על הכוכבת ההיא שנולדה והפכה לאייקון לאומי (פחות מאמי ועדיין) ועל אבן הדרך בדברי ימי הריאליטי המקומי. אבל עוד משהו נולד שם בערב ההוא: ברייק ניצנים, פאוזת הניצחון חמש שניות השקט שהגיעו לקראת סוף השיר שהותירו את ההמונים בקהל מאבדים את עצמם להתרגשות של הרגע, צורחים ומניפים בידיהם. הרגע ההוא, בו הפסיקה המוזיקה וקולה החזק של נינט נדם לחמש שניות. דרמה. רק כדי להגיע לפינאלה בענק.
"הפסקת ניצנים", כפי שהיא מכונה עד היום בקרב כל מי שצופה בריאליטי, הפכה תחילה לסמל; לדרך של ההפקה לסמן את המועמד שלה, את האיש שהיא רוצה ביקרו ובניצחונו גם להראל סקעת היה אחד, גם לסעדו, וגם לבאים אחריהם. השקט שלפני וכו'. אבל עם השנים, כשהנסיונות המאומצים לייצר דרמה בכוח הותירו טלוויזיה מיוזעת ונטולת כנות, החלה מתגנבת הפסקת ניצנים בכל הזדמנות, שגרתית ועייפה, לא מרגשת, לא מסקרנת ומעוקרת מהעוצמה של הערב ההוא. הפסקונת עלובה שימיה הגדולים מאחוריה.
סרטים בלי סאונד
בשביל הקסם הבא נזדקק לדבר פשוט כפתור מיוט. הקסם הבא אולי נשמע בהתחלה כמו קוריוז מטופש, אבל למעשה הוא יכול להעניק לשיעור מאלף. לקסם קוראים "הצפייה השקטה", ובמסגרתו רואים סרטים שלמים בלי סאונד. ומה אם אין כתוביות? לא נורא, עוד יותר טוב.
צפייה נטולת מילים שכזו תאפשר שני דברים: קודם כל, להיווכח שההבניות התרבותיות והקולנועיות בימינו כל כך שגורות וברורות, עד שניתן להבין מה קורה בסרטים גם בלי לשמוע את זה מפורשות. חשוב מכך, כיוון שכל האנרגיות שהקדשנו לשמיעת הדיאלוגים או לקריאתם יתפנו, אפשר יהיה לנתב אותם כדי להתרכז במבע הקולנועי של הסרט, בצבעים שלו, בשפת הגוף של השחקנים, בכל מה שקורה בין השורות ומתחת לפני השטח וכיוצא בזאת.
וכך, בשקט-בשקט, כפי שקורה למישהו שתמיד ראה דברים בחושך ופתאום מביט בהם באור, ייחשף לפנינו עולם אמנותי חדש ומאיר עיניים. נסו את הקסם הזה ביום כיפור. הוא כל כך קסום, שלבטח תרצו לשחזר אותו בימים אחרים, ואת כפתור המיוט תפעילו אפילו כשכבר מותר לעשות רעש.
השתיקות במוזיקה של The xx
מאז הפריצה לתודעה של The xx, ב-2009, ניתן היה להבחין במוטיב מרכזי במוזיקה שלהם: הדממה, או יותר, השתיקות. הן באלבום הבכורה "xx" שיצא באותה שנה והן ב-"Coexist", הסולנים (רומי מדלי קרופט המהפנטת ואוליבר סים הסופר אדיש) מתמסרים ביניהם באיטיות בליריקה של השיר כאילו היה זה משחק פינג פונג בסלואו מושן.
בין לבין, הם פשוט שותקים, משתמשים בהפוגות הללו כאילו היו אינסטרומנט מוזיקלי שמשאילים מהקונסרבטוריון המקומי, לוקחים את האוויר עד למשפט הבא ונותנים למקצב של ג'יימי xx להטמע טוב יותר בכדי לתת לו לנפנף באפיל הקלאבי שלו שלא זוכה למספיק ביטוי במוזיקה של הלהקה. כשהם רוצים להתנהג כלהקה מרימה, אלה בדיוק החלקים בהופעות שלהם שהבנות בקהל צווחות וכולם מניפים את הידיים באוויר.
מרלי מטלין
מי שהביאה שקט מסוג אחר לקולנוע, ובהמשך גם לטלוויזיה היא מרלי מטלין השחקנית החירשת מאז גיל שנה וחצי, הופיעה ושיחקה כבר מגיל שבע על במות שונות, ובגיל עשרים נחטפה לעיבוד הקולנועי למחזה "ילדים חורגים לאלוהים". מטלין שיחקה חירשת שמסרבת ללמוד לקרוא שפתיים, ושומרת על זכותה לעולם משלה, בו היא אינה צריכה להשתדל ולהתנצל. מבלי לעשות גלורופיקציה מתנשאת לחירשותה של מטלין, הרי שהיא כאדם וכשחקנית, משרה סוג של קסם על המסך ומאפשרת מה שבעולם המוצף שלנו קורה עיתים נדירות כל כך שקט מושלם שמאפשר לך להתרכז רק במי שמולך.
על ההופעה המהפנטת שלה אז, זכתה מטלין באוסקר (השחקנית הצעירה ביותר שזכתה באוסקר, עד אז, בגיל 21 בלבד), אבל המשיכה בקריירה יציבה ומרשימה מאז. היום מטלין משחקת בסדרת הדרמה המקסימה "הוחלפו בלידתן" (המשודרת ב-yes), מגובה בצוות מוצלח של שחקנים חירשים אף הם, שיכול מאוד להיות שחבים לה ולקריירה פורצת הדרך שלה את מקומם על המסך. אנחנו לעומת זאת, הרווחנו אותה ואת השקט הטעון והדרמטי שלה.
"הארטיסט"
הפרשנות השטחית ל"הארטיסט" היתה שהוא מחווה לעידן הסרט האילם, אבל למעשה הוא היה הכל חוץ מזה, והרבה דברים אחרים למשל, סיפור על אדם שמזדעק נגד הרעש המאיים להשתלט על העולם השקט שהכיר, ומסרב להבין איך זה שלא היה דבר רע בדממה, ובכל זאת כולם חוץ ממנו מפרים אותה. הטראומה שנגרמת לגיבור כתוצאה מכך כה חזקה, עד שהוא שוקע לפרקים למצב של אטימות מוחלטת. בהתאם לכך, לפרקים ב"הארטיסט", לא רק שאין מילים, אלא גם אין שום סאונד או אפקט קולי, ובכך הוא ניצב כאחד הסרטים הדוממים בעידן המדבר.
לא פלא שסרט מסוג זה נוצר דווקא עכשיו, בתחילת העשור התשיעי של העידן הזה הוא נולד כתגובת נגד לתקופה שבה ההמולה הגיעה בשיאה, מתוך תחינת ה"ששששששש...." שכמעט כל אחד מאיתנו מוצא עצמו זועק בלבו לנוכח הרעש התרבותי העכשווי. כיוון שזו מצוקה אוניברסלית, לא פלא גם ש"הארטיסט" זכה בכזו תהודה - הגופים היוקרתיים השונים שחילקו לו פרסים ביקשו להשמיע באמצעותו קול למען הורדת הווליום בעולם הקולנוע והתרבות בכלל. מבחינתם, אף שעסק בעבר, הוא היה הסרט הנכון בזמן הנכון.
מבחינתנו, יום כיפור הוא שעה אידיאלית מתמיד לצפות בסרט לראשונה בפורמט ביתי, שכן הדממה שלו תשתלב באופן הרמוני עם השקט בחוץ. אז, כשהשמש תשקע ויתחיל שוב הרעש מכל עבר, נוכל להבין טוב מאי פעם את נפשו של הגיבור, ובדיוק כמוהו, לזעוק גם כן למה, למה לעשות רעש, אם לפני רגע היה פה שקט והכל היה מושלם?
מרינה אברמוביץ' - "The artist is present"
מרינה אברמוביץ', מי שמכונה "הסבתא של אמנות המיצג", והיתה הראשונה לפרוץ את הגבולות הסטריליים של מוזיאונים במופעים שכללו שלל קיצוניות מפציעה עצמית, דרך עירום, ועד אפשור מציצנות שלא נראתה קודם לכן. וכל זה בשם, ולמען האמנות. ב-2010, ערך המוזיאון הניו יורקי MoMa, תערוכת רטרוספקטיבה לאברמוביץ' שנקראה "The artist is present" וכללה בין היתר שחזור של מיטב מופעי המיצג שלה על ידי ארט-פרפורמרים צעירים.
גולת הכותרת עם זאת, היה המופע המרכזי משך שלושה חודשים, בכל שעות הפתיחה של המוזיאון, ישבה מרינה אברמוביץ' בחלל המרכזי שלו, בדממה ובלי תזוזה. והמבקרים הוזמנו לשבת מולה ולחלוק איתה כמה זמן שירצו ולהביט זה לזה בעיניים, בדממה גמורה. כל הסימבוליקה שסביב המיצג המרשים הזה הרפרור לשם התערוכה, ומהי אותה נוכחות של אמן כל זה לא מצליח להעביר את הקסם שנוצר בין כתלי המויזאון, את התורים שהשתרשרו מרחק רחובות מפתח המוזיאון, ואת עוצמת הרגש שנחווה. בסרט התיעודי (הנפלא) שנערך על המיצג ועל האמנית, אפשר לקבל חלק מהתחושה.
בהכנת הכתבה השתתפו לילך וולך, אבנר שביט, אלכס פולונסקי, חן רוזנק והדר טורוביץ'
עוד רגעי שקט תרבותיים? ספרו לנו עליהם בפייסבוק