ליד כפר קטן וקודר לחופה של אנגליה הקודרת יש בית אחוזה גדול וקודר, שעומד חמור סבר על אי מבודד ששביל הגישה אליו מתכסה במים בזמן הגאות ומבודד אותו מהעולם. הזקנה (הקודרת, מן הסתם) שגרה בבית הזה החזירה נשמתה לבורא זה מכבר, אם כי לא לגמרי ברור האם היא נחה בשלום על משכבה. אל הבית נשלח עורך דין לונדוני צעיר (דניאל רדקליף), כדי לחטט בכל הניירת שהשאירה הזקנה בבית ולוודא שכל ענייני הירושה סודרו.
כשהוא מגיע אל הכפר, התושבים כולם מתנהגים אליו בעוינות מנומסת, ומבהירים שאין פה שום דבר אישי, אבל לכל המעורבים ייטב אם הוא יעזוב את המקום מוקדם ככל האפשר.בפרט היו מעדיפים המקומיים שהזר החטטן לא יתקרב לבית האחוזה. אבל מכיוון שעבודתו יקרה לו, הוא נכנס אל הבית. אחרי הכל מה כבר יכול לקרות בלילה בבית ענק מלא מסדרונות ארוכים ואפלים, דלתות חורקות, חדרים קריפיים עם נברשות מתנדנדות, קירות מכוסים קורי עכביש והמון בובות קפיץ של קופים שנראים כמו שדים מהגיהנום?
אז מקורי זה לא יהיה. "האישה בשחור" הוא צ'יזבט בנוסח מוכר וחביב שמורכב מכל האלמנטים הכי נדושים בסרטי רוחות: רעשים מסתוריים בלילה, פנים לבנות מגיחות מהאפלה, כסא נדנדה שמתחיל לזוז בלי סיבה נראית לעין, ילדים קטנים ומלחיצים שעומדים ללא תנועה וכל זה. נשמע משעמם. אבל הנה הקטע: יש סיבה טובה לכך שכל הדברים האלה הפכו לקלישאות אימה - הם עובדים. או לפחות, עובדים אם עושים אותם טוב.
אבל כדי להגיע להבהלות צריך להשקיע. "האישה בשחור" הוא סרט בטעם של פעם שלא ממהר לשום מקום. בעוד רוב סרטי האימה המודרניים מקפידים, מהסצינה הראשונה, לעשות "בו!" פעם בשלוש דקות לפחות, כדי שלא תשתעממו "האישה בשחור" לוקח את הזמן, הרבה ממנו, בבניית האווירה. במשך הרבה זמן אתם עשויים לחשוב שנחתתם בטעות בדרמה תקופתית, ואנשים שגדלו בין "יעד סופי" ל"המסור" עלולים להרגיש כמו בסיור במוזיאון השעווה.
בדיוק בנקודה בה תתחילו לחשוד ששום דבר מבהיל יותר מסדין מלוכלך לא יקרה כאן, תגלו שטעיתם. הסרט הזה הוא רכבת שדים: הכל צפוי לגמרי, את הכל אפשר לנחש מראש, לגמרי ברור לכם שעוד רגע משהו יקפוץ ויבהיל אתכם - אבל זה לא אומר שכשזה יקרה לא תקפצו גבוה מאוד מתוך הכסא. ההקפצות כאן אפקטיביות. ואת כל זה הסרט עושה בלי אף איבר מרוטש.
דניאל רדקליף, אקס "הארי פוטר", מופיע כאן בתפקיד המשמעותי הראשון שלו מחוץ להוגוורטס. טוב, הוא היה חייב לעזוב את בית הספר בשלב כלשהו. מה שמפתיע יותר זה שהוא מגלם כאן אדם מבוגר, אבא לילד בן ארבע. לוקח זמן להתרגל לזה: רדקליף הוא הילד הממושקף שראינו מגיע ליום הראשון בבית הספר וזה לא היה כל כך מזמן לא? הדבר הכי מפחיד בסרט שיחושו חובבי הארי פוטר יהיה ההכרה הפתאומית בגילם המתקדם.
על כל פנים, השנים לא הפכו את רדקליף לשחקן גדול. בדיוק כמו בהוגוורטס, הוא לא נורא, הוא פשוט שם. בדיוק כמו בסרטי הארי פוטר, התפקיד שלו הוא להיות סוג של דחליל זה שמקשר בין סצינה לסצינה בעצם העובדה שהוא זה שנמצא שם.כמנהגם של גיבורי סרטי אימה בכל הדורות, רדקליף מגלם שילוב של אמיץ וקשה תפיסה: שוב ושוב הוא זה שנכנס בשמנו לחדרים אפלים, פותח באיטיות רבה דלתות חורקות ועולה במדרגות אחת אחת למרות שאנחנו צועקים עליו "רד למטה, יא אידיוט. בשלב כלשהו אפילו עובר הדחף לצעוק בשמו על כל רוח חולפת "אקספקטופטרונום!".
מהרגע שבו המציאו את הקומזיץ, אנשים סיפרו זה לזה סיפורים מפחידים מסביב למדורה, כי לפחד זה כיף. אבל בתקופה הנוכחית, רוב סרטי האימה כבר לא מנסים להיות כיפיים, אלא מזעזעים. הם מתחרים זה בזה במי יצליח להיות יותר מזוויע, לצלול כמה שיותר עמוק אל תוך נפשו האפלה של האדם, ואם זה לא יילך אז לפחות לתוך הגוף. אלה סרטים שמתגאים ביכולתם לעשות לכם רע. "האישה בשחור" הוא שינוי מרענן: סרט אימה תמים כמו צ'יזבט וותיק מסביב למדורה. לא כל כך ברור איך אפשר לומר על סיפור כל כך קודר, שכולל מספר לא קטן של ילדים מתים, שהוא "קליל" ו"ברוח טובה" אבל ככה זה. זאת לא יצירת מופת, אבל בלי דם ובלי גועל, זה סרט שמצליח להיות מה שכל סרט אימה צריך להיות:מפחיד ומהנה.
"האשה בשחור" - איפה ומתי רואים
מה אתם חושבים על דניאל רדקליף? ספרו לנו בפייסבוק