וואלה! תרבות מתנצלת בפני מי שלא קיבל את היחס שהגיע לו השנה

אבי דנגור, שודאי מוכר יותר כאבי הזמר, חושב שהוא זמר מזרחי, או מנסה להיות זמר מזרחי. כל המופע הקומי שלו, "אבי הזמר", מבוסס על כך שדנגור שולף את האלטר-אגו שלו, עם כל הלקסיקון, השופוני והעוואנטות. יותר אותנטי מהשרוף ומזכיר קצת את התקופה שחואקין פיניקס שיחק אותה ראפר. זה מוצלח, כל עוד מבינים שיש כאן פארודיה על הז'אנר, גם אם זו מגיעה מתוך אהבה גדולה מאוד. לעזאזל, דנגור עושה את העבודה שלו כל כך טוב, שאם מישהו יצפה ב"אבי הזמר מארח", התוכנית שלו בערוץ 24, הוא יתבלבל ויפספס את הסאבטקסט. אז סליחה שלא הרמנו לך בזמן אמת, אבל נבוא לחפלה הבאה.

לאט לאט מגיע רועי כפרי לכל מקום – ב"ניצה ולחם", ב"חתולונובלה", בקליפים המצחיקים והנדבקים של וניה הימן. כמעט לא ברור איפה הוא היה עד היום, אבל איזה מזל שהוא כאן. לכפרי יש את האיכות הסטיב קארלית החמקמקה הזו, שבה הוא מצליח בהעווית פנים זעירה להעביר עולם של ניואנסים – תמיד מפתיע, תמיד נוגע ללב, מעדיף את המרומז על פני הבוטה, שילוב בין מקסים למצחיק מאוד. כל הבחירות של כפרי משוטטות על הגבול שבין הניסיוני לשוליים, ולנונסנס. נראה שהנוסחא שהוא עלה עליה מבוססת על לעשות רק מה שמצחיק ומעניין אותו באופן אישי, ואפשר להרגיש זאת בכל מקום שבו הוא חתום על הביצוע או היצירה.

כמעט מדי יום מתפרסמת לפחות כתבה אחת בענייני קולנוע בוואלה! תרבות, ובכל זאת המדור רחוק מלגעת בכל הסרטים שמוקרנים ברחבי הארץ. פשוט יש כל כך הרבה כאלה, עד שאין מנוס מכך שמדי פעם, כמה מהם נופלים במרווחים הצרים שבין הכיסאות בסינמטק. ניתן לומר בכנות כי ברוב הדברים החשובים כן טיפלנו כאן, אבל אי אפשר להתיימר לכך שעשינו זאת עם כולם. לדוגמה, בחודשים האחרונים אפשר לראות בהפצה מצומצמת בישראל סרט עצמאי וחרדי בשם "טאקע מאמא" שזכה לשבחים רבים מכל מיני כיוונים, אבל מאיתנו לא קיבל שום יחס. גורל דומה היה זה עתה מנת חלקה של הדרמה הרוסית "ילנה", שהתעלמנו ממנה. בשני המקרים הנ"ל, כמו בכל המקרים האחרים, זה לא היה בכוונת זדון, אלא פשוט כי לא הזדמן לנו, ובחרנו להפנות את הזרקור ליצירות קולנועיות אחרות. הסליחה, בכל אחד מן הפספוסים הקולנועיים הללו, היא בפני כל מי שהיו מעורבים בארץ ובחו"ל בסרטים המופקרים. ההפסד, הוא כבר כולו שלנו.

"Bullet in the Face" חלפה לא רק לנו מעל לראש, אלא בערך לכל העולם. זה מה שקורה כשמדובר בהפקה קנדית שמשודרת בערוץ אמריקאי יחסית זניח (IFC) ללא יותר מדי פעילות יחסי ציבור מקדימה. תוסיפו לכך את העובדה שלסדרה הזו היו רק שישה פרקים, באורך 20 דקות כל אחד, והם שודרו בפרק זמן של יומיים - שלושה בכל ערב. והנה, כך התפספסה קומדיית פשע שחורה ומבריקה, מעין גרסת המציאות לסדרת האנימציה הנהדרת "ארצ'ר". חשבתם שגותהם של באטמן היא גן עדן לפושעים? כנראה שעוד לא ראיתם כלום. בסך הכל תרוויחו כאן שעתיים אדירות של ניו-נואר, חלקן חדות ומפילות, חלקן שחוקות ונמוכות, אבל אם רמת הציפיות שלכם לא מגיעה לשמיים אלא רק לתקרה - ההנאה מובטחת.

עשרות ספרים רואים אור בישראל בכל שבוע. בלתי אפשרי להגיע אל כולם, פחות מזה אפשרי לקרוא ולהתייחס אל כולם. בין הספרים שפיספסנו השנה יש כמה שחוסר היכולת להגיע אליהם הכאיב במיוחד. כזה הוא "השפעה", מהרומנים המאוחרים של ג'יין אוסטין ראה אור השנה, (לאחר שתורגם כ"הטיית לב" בעבר), ונחשב למהפכני בין ספריה; ענר שלו, אחד הסופרים הישראלים המעניינים והמקוריים יותר, הוציא השנה לאור את "אמא" המתמודד עם מות אם והאופן שהיתמות המאוחרת מעצבת מחדש את החיים; "כל מה שעולה מתכנס", של פלאנרי אוקונור, הוא הספר השני המתורגם לעברית מיצירתה המצומצמת והמדהימה ביופיה של הסופרת שהלכה לעולמה בגיל צעיר מדי ו"שלושה גברים בבומל", שיצא השנה בתרגום מחודש, הוא אחיו הבוגר והפחות מוכר של "שלושה בסירה אחת" המופתי. כולם לבטח שווים קריאה, ולפחות באחד מהם אפשר למלא את יום כיפור.

ההתאבדות המטרידה, האלימה, והנזנחת במהירות רבה להחריד של משה סילמן ז"ל הצליחה לבלבל אותנו כמערכת. בין הגבולות הדקים של תרבות, פוליטיקה וחברה, לא ברור היה היכן בדיוק לשבץ את משה סילמן: בין האלבומים החדשים שיצאו, לעוד סדרת טלוויזיה, לספר שמוכרחים לכתוב עליו כבר - לא נמצא לו מקום משל עצמו. "זה לא תירוץ", מלמלנו לעצמנו חפויי ראש; ובאמת פה ושם אוזכר סילמן, והמחאה שמאחוריו, והמצוקה שאף אחד מאיתנו לא מחוסן מפניה. אבל האמת היא שנשאנו, ועודנו נושאים את זה, כרגע הבעייתי ההוא שלא הצלחנו להעביר את הקו בדיוק בין הבידור, התרבות והחברה שאנחנו חיים בה. סליחה.

השתתפו בהכנת הכתבה: אלכס פולונסקי, לילך וולך ואבנר שביט

חושבים שפיספסנו עוד דברים השנה? ספרו לנו בפייסבוק