ליל וויין חוגג היום 30, ויהיה זה בגדר אוקסימורון לנסות ולהגדיר במילים את מי שמפרק מילים, מפורר אותן, בודק אותן בקצה האצבע על החיך העליון ואז נכנס איתן בכל הכוח על הביט. בזום אאוט, ממאות השירים שלו, ליל וויין הוא חתיכת ענן, לא מהסוג שמוריד עליך גשם או מאלו שמסמאים את עניך, הוא עין הסערה. הסופה השקטה, זו שלא מרגישים איך הגיעה אבל בזמן שהיא מתרגשת על העולם, התחושה היא שלא תחלוף לעולם. אבל וויין, שונא שלמות, הוא מושלם בחוסר השלמות שלו, הוא חייב להביא את הפיתול, את הסיבוב על הביט. גם אם זה אומר לחרוז את אותה מילה לרעותה. כשהוא מוריד אותן על המיקרופון, לא ברור מהיכן, הוא קוצץ את הערפל הזה בסכין קפיצית לשונו הצפעונית ומפזר את מה מלמטה, תמיד מלמטה. הפלואו של וויין - ובאמת שקצרה היריעה לתארו כאן, נסתפק במילה, ניגודיות תמיד מגיע, כמו הצפעוני המחייך שהוא, מלמטה, לופת אותך וזהו.
אתה לא מאמין ששמעת את מה שהוא אמר עכשיו. מעתה, כולם ישמעו אחרת. ובראש ובראשונה, הוא. כי לוויזי, בניגוד ובנוסף לשרירותיות הכישרון החד פעמי שלו, יש את מה שאין לאחרים, סבלנות. הסבלנות להתמיד בעבודה הקשה ולא להרים ידיים באוויר כמנצח אחרי שיר, אלבום, או הופעה בטקס רנדומלי. וויין, בזמן הזה, מקליט עוד וורס.
יחד (ובדרך כלל נגד) עם הלייבל No Limit של מאסטר פי, האחים ווילאימס הציגו חזית שלישית על מפת ההיפ הופ. ווין ראה את זה מתפוצץ. בכל מיני משמעויות. הוא ראה איך זה הופך למכירות מתוך באגז' בשכונה לעסקאות במגדלים, ממייספייס לטוויטר. הוא ראה השמות הגדולים של מחר הופכים לבטלנים המתוסכלים של מחרתיים. הוא הבין מה הכוח ביצירה של קבוצה עם נאמנות מתגמלת על פני החתמה של מה או מי שחם כרגע בשוק.
יאנג מאני, הבייבי שלו (בחסות קאש מאני, כי משפחה לא באמת עוזבים) נוצר, ממש כמו המקור, בצלמו. יש קו ברור ועבה לפרקים בין העוגן וויזי לבין האמנים שחגים סביבו ואיתו. ניקי מינאז', כשהיא רוצה וזוכרת למה היא כאן בכלל, יכולה לתת לו פייט באבסטרקטיות מנוולת של 16 תיבות, דרייק זה דרייק, טיגה הוא סוג של אוויל מושלם עם ביטים מהגיהנום ויש עוד כמה. לא הרבה.
וויין, מודע היטב להיסטוריה חמוצת הפנים של ראפר גאון ושמפרנס סביבו פרזיטים עם כמה רגעים טובים, שומר את זה צמוד כמו טייץ. מעט אמנים, מקסימום שערוריות, וסטייל שמכניס את המיינסטרים אליו מכיוונים שונים כדי ליצור מזה שגעת. גם במוזיקה. גם בכותרות. גם במכירות. הוא לא נתן לכשלון המהדהד שלו, אלבום הרוק האיום שהוציא ב-2010, לעצור או לעצבן אותו. להיפך - לאדם כמוהו ולהבדיל מהיחידי שיכול ונותן לו פייט - קנייה ווסט, כשלון מדי פעם, יכול להיות הדבר הטוב ביותר שקרה לו. יחד עם מוסר העבודה הספרטני והלא הגיוני שלו והעובדה שהניח למישהו אחר, מנהל טוב ממנו, לטפל במספרים, אין זה מפליא איך איש עם קעקועים על הפנים, מבט מעוך תמידית וכוס סירופ ביד מתפעל כזו מכונה.
כמובן שליל וויין לא לבד בעניין הזה, אבל כתופעה מצטברת, הוריקנית במהותה, וויזי, כמו הגדולים באמת, הפך את ההיפ הופ על פניו בעשר שנים האחרונות. ראפר, גאון ככל שיהיה, צריך את הביט שיוצר את הרגע הנפלא הזה, רגע האל-חזור בו נוצרת תקופה חדשה. משב ריח של דשא קצוץ בישמון מוזיקלי בו כולם נשמעים כמו השיר ההוא שאי אפשר לשמוע. וויזי, נאמן תמיד למקום ממנו בא, הכניס את האפלה האיטית של הדרום מתחת לספוטים הגדולים ביותר. הבוווווווווום הזה של הבאס, המינימליזם המלודי והאינסטורמנטלי ועל זה ליין, כמעט טראנסוסי מינוס החפירות, וההיפ הופ החל למשוך את זה למטה. עמוק למטה. וכמו אליס בנפילתה אל הבור, לא נראה שהוא מתכוון לעצור בקרוב. להיטים כמו "A Milli" ואפילו "Lollipop" הם חתרנים ואנטי-שירים במהותם. הם בדיוק כל מה שלהיט הוא לא אבל הם השיט. הדבר הנכון, ובעיקר השונה.
סינתזה בין הפרסונה והתוכן של הראפר לחלל האגור בתוך הביט. כשזה בא, אתה זוכר בדיוק מתי זה היה. עם חבורה מצומצמת של מפיקים מעליהם מנצנץ אחד - בנגלדש - וויין, שוב לא לבדו, חולל מהפכה נוספת בהיפ הופ. לא רק כראפר, אלא כתופעה מוזיקלית שהביאה תעשייה שלמה לנקודה בה דאבסטפ, הילד שכולם אוהבים לשנוא עכשיו ומשיק במידה רבה לאזורים ולספירות שויוין ברא, יוכל להמשיך ולהתעלל באמריקה משם. והוא רק בן 30, כן?
מה השיר של ליל וויין שאתם הכי אוהבים? ספרו לנו בפייסבוק