באחת מהסצינות החשובות ביותר מתוך "ואלס עם באשיר" - זו שמהווה את המפץ הגדול ממנו בוקע המסע לזיכרון ממלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה נשאל הבמאי ארי פולמן האם הוא זוכר משהו מאותו הטבח. פולמן משיב בשלילה. "אם להגיד לך את האמת, זה לא בסיסטם שלי", הוא אומר.
ובכן, אם להגיד את האמת, פולמן הוא לא הישראלי היחיד שהטבח בסברה ושתילה לא בסיסטם שלו. מהתרבות הישראלית, אותו אירוע שנוי במחלוקת במהלכו נרצחו מאות תושבי מחנות הפליטים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ושכונת אלפאכהאני שבמערב ביירות, על ידי הפלגנות הנוצריות, נראה כמעט נפקד. הטבח עורר גינויים כנגד ישראל, היות והשטח היה בשליטתה באותה עת והפלגנות נכנסו למחנות הפליטים באישור צה"ל. נסו לחשוב על יצירת אמנות ישראלית אחרת שמתעסקת ישירות בטבח ההוא שציין השבוע 30 שנה. לא מצאתם? ובכן, בצדק. לא נראה שיש הרבה כאלו או לפחות, ממש כמו בסרט אנחנו לא ממש זוכרים אותן.
פולמן סיפר פעם בראיון טלוויזיוני אנקדוטה מעניינת. כשהשתחרר, הוא החליט לנתק קשר עם כל חבריו לשירות הצבאי. אפילו עם חבר ילדות שהעביר איתו את השירות כקצין גולני צעיר. למה? לא בטוח, ככל כנראה מדובר בהדחקה. אותה הסיבה שבגללה, ייתכן, הטבח בסברה ושתילה לא היה לפולמן בסיסטם, עד שהתעמת איתה ב"ואלס עם באשיר". התרבות הישראלית עדיין לא התעמתה עם ההדחקה של הטבח, ואולי הגיע הזמן, בעצם.
"אני חושב שלא נעשו יצירות כאלו בגלל שהסיפור מורכב", אומר התסריטאי, הסאטיריקן והמבקר קובי ניב. כשניב משתמש במילה "מורכב" הוא מתכוון לכך שבעיני הרבה ישראלים, אין מה להדחיק מהטבח מכיוון שאין לישראל שום קשר ישיר אליו. "מעולם מדינת ישראל לא לקחה אחריות על הטבח הזה למרות שזה נעשה בשטח שהיה בשליטתה ועל ידי יחידה צבאית שהיתה בפיקודה, אף על פי שהיתה של הפלנגות", טוען ניב. וגם הסרט לא הפסיק להדחיק, לדבריו. "גם ב'ואלס עם באשיר' בסופו של דבר, בשני מובנים - אישית ולאומית - הסרט מסיר את האחריות ממדינת ישראל".
"לגבי האחריות הלאומית - נאמר במשפט הסיכום משהו כמו 'הפלנגות רצחו את המוסלמים, לא אנחנו', הוא ממשיך. "ובמובן האישי, של פולמן, הוא אומר לו 'אוקיי, הרמת תאורה אבל לא היית שותף לטבח'. כלומר, הסרט מנקה גם את מדינת ישראל וגם את יוצר הסרט מהאחריות לטבח. אם היצירה הרצינית היחידה שנעשתה על זה, הכביכול שמאלנית, מנקה את עצמנו גם מבחינה לאומית ואישית מהטבח הזה אז למה שיעשו על זה יצירות?", שואל קובי ניב.
"הטענה העיקרית של מדינת ישראל היתה 'זה הערבים, מה הם רוצים מאיתנו?'. אם יש דיון בזה זה גורר דיון על האחריות האמיתית שלנו, וזה אסור לדיון. זה מהותי מדי מכדי לדון בו. אבל נגיד את זה ככה רק נדמה לנו שהתרבות שלנו עוסקת בבעיות שלנו באופן מעמיק יותר מהפוליטיקה. זה לא ככה באמת".
כשניב נדחק לפינה ונאלץ להיזכר ביצירת תרבות ישראלית אחת שאכן התעסקה בטבח, הוא נזכר ב'שיר של דליה רביקוביץ''. את שם השיר הוא לא זוכר, אבל חיטוט מהיר ברשת יחשוף את "תינוק לא הורגים פעמיים" שיר גראפי וביקורתי להחריד על הטבח. "והילדים היו כבר מונחים בשלוליות הסחי\ פיהם פעור \ שלווים \ איש לא יגע בהם לרעה \ תינוק לא הורגים פעמיים", זעקה בו רביקוביץ', ולא מדובר במילים הקיצוניות ביותר מתוכו. בין אם אתם מזדעזעים מהן או מסכימים איתן, המילים האלו, גם אם הקלות ביותר למציאה בהקשר לטבח, הן לא היחידות שעוטרו בדיו על דפי המשוררים, מסתבר.
"הספרות שנכתבה בזמן מלחמת לבנון היתה הפוליטית ביותר שהיתה אי פעם", אומר המשורר יצחק לאור. "קודם כל יש שיר זכור של נתן זך, היו שירים שלי שבעקבותיהם סגרו את כתב העת 'סימן קריאה'", הוא ממשיך ומפרט: "לך חפש את הספר 'ואין תכלה לקרבות ולהרג' אנתרופולגיית שירה שיצאה לכבוד יום השנה הראשון למלחמה. במשך כל שנות השמונים היא היתה להיט של זיכרון. 'הנשים האומללות של טרויה' של חנוך לוין היה כולו אמירה על מלחמת לבנון, אם אתה רוצה להתמקד בסברה ושתילה, תחפש, יש שם מן הסתם גם את סברה ושתילה".
"מצאת מעט מדי דברים כי מצאת את הדברים שקיבלו ביטוי במיינסטרים", מעריך לאור. "'ואלס עם באשיר' קיבל כזה, והוא סימפטום של שכחה. זה סרט שעובד על שכחה ולא על זיכרון. רק בגלל זה הוא מאומץ על ידי המרכז. השכחה הציבורית היא חלק מהמשחק של המרכז. המרכז שוכח. הזיכרון של מה שנקרא שמאל היה אמור לשמר את הדברים".
אז מדוע השמאל לא שימר את הדברים? "כיוון שאין פה שמאל באמת והשמאל לא משמר לו מסורת תרבותית משלו הוא מאמץ את מה שנעשה במרכז", עונה יצחק לאור. "ולמה שהמרכז יזכור מה עשו בטבח הנורא הזה? כבר אמרנו שהוא לא רוצה לזכור. אבל העניין הוא שהזיכרון הקרוי תרבות מופקד רק בידיים של השלטון והמדינה. לכן מדי פעם אתה מוצא שיר של דליה רביקוביץ' או את 'ואלס עם באשיר' שנעשה בשנות האלפיים ובזכות זה אתה זוכר אותו. אבל עשו דברים על מלחמת לבנון גם בזמן מלחמת לבנון".
אחד מאותם הדברים שעשו, לא תמיד נתפס כאחד שקשור לטבח בסברה ושתילה. יש יותר סיכוי שהוא ייקשר בזכרונכם ל-11 בספטמבר, 2001 מאשר ל-16 בספטמבר, 1982. מדובר בשיר "אמצע ספטמבר" ששרה גלי עטרי, וכתבה והלחינה אסתר שמיר.
"'אמצע ספטמבר' בהחלט נכתב על סברה ושתילה והיה לשיר הרבה מזל", אומרת שמיר. "אני לא אמרתי לגלי עטרי שזה על הטבח. בסוף הסתבר שהיא ידעה, אבל הביצוע שלה היה כל כך כובש שהשיר הצליח למרות הנושא. זה הצליח פשוט כשיר יפה ואני גם חושבת שזה הכח של שיר", היא מספרת. כשהיא מנסה להיזכר ביצירות אחרות שנכתבו בזמן אמת אודות הטבח, היא נכשלת.
"לא היו אז שירים על סברה ושתילה. בכלל, כל המגמה הזאת של להגיב לאירועים בשירים לא היתה כל כך שלטת", היא מגלה. "המיטב המוחלט שהיה בכל זאת קרה בשנות השישים והשבעים או בעשורים האחרונים, אבל בשנות השמונים בטח שלא. היה גם שיר שכתבתי בזמן האינתיפאדה הראשונה 'רגע לפני הסערה'. באותו הזמן דנו בשאלה אם ניתן להגיב לאירועים כאלה ככה, אם זה לא מכליל, אם זה פטריוטי. את 'רגע לפני הסערה' אסרו להשמיע בגל"צ, אבל אתה יודע, לפעמים גם לא קוראים לזה איסור במפורש. אפשר להגיד 'השיר לא טוב' ובעצם מתכוונים שהוא יותר מדי אנטי-מערכתי".
אם עיסוקים בנושאים קשים כל כך היה נדיר ובעייתי באותן שנים, לא נשמע שזה היה כדאי. ובכל זאת, שמיר לא יכלה להתעלם. "כל התיאורים של הקיץ עם השמיים האדומים היה מאוד אופייני לקיץ של השנה הזאת, של מלחמת שלום הגליל בכלל. אני לא זוכרת עוד קיץ כזה. אני כותבת שם 'כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב' - זה נכתב על מלחמת שלום הגליל. אחי הצעיר היה אז בצבא והיתה דאגה מאוד גדולה. אפילו יותר מכשאנחנו היינו בצבא במלחמת יום כיפור".
"הצירוף של מלחמת שלום הגליל וסברה ושתילה וכל התחושה של התקופה לקראת סוף העולם הזיז לי משהו בפנים וגרם לי לכתוב שיר. הרי בתקופה הזו התחילו לדבר על זה שב-1984 יהיה סוף העולם - בגלל הספר של ג'ורג' אורוול וגם בגלל שהשנה העברית נקראה תשמ"ד. אנשים חיכו לסוף העולם. זה מה שהביא אותי לכתוב ש'סוף העולם מתקרב'. היתה תחושה שהדיבור הזה על סוף העולם נכון כשדברים כל כך קשים קורים".
אז נראה שכן יש מקום להתעסק באירוע הקשה בתרבות הישראלית גם בלי להדחיק אותו לא משנה במי נבחר לתלות את האשמה לטבח המזעזע בסברה ושתילה. שכמו פולמן, גם לתרבות הישראלית כדאי לערוך מסע בעקבות הזיכרון. ואולי פשוט אין זמן. "יש לנו המון אירועים לא חיוביים, לא רק סברה ושתילה", אומרת אסתר שמיר. "אנחנו חיים מאירוע לאירוע, אז קשה להקדיש את כל כובד המשקל על אירוע מסוים. בטח יש עוד אירועים קשים שלא כתבנו עליהם".
מה אתם חושבים על ההתמודדות התרבותית עם הטבח? שתפו אותנו בפייסבוק