קורדרוי 44: ניל יאנג ללא הפסקה

ספטמבר הגדול כבר מאחורינו, אבל המנחות שהביא עמו רק מתחילות לחשוף את פניהן האמיתיות, ובעיקר המפתיעות. מה שהיה אמור להיות מבחינתי בונוס שיתפקד כתוספת לאלבומים החדשים שבאמת חיכיתי להם, התגלה ככזה שמלווה אותי יותר מכל האחרים. אני מדבר על החדש של דינוזאור ג'וניור, "I Bet On Sky", העשירי של השלישיה המאוחדת ואחד הטובים שלהם. ג'יי מאסקיס, לו בארלו ומרף ככל הנראה השלימו רגשית עם זה שהם נועדו להיות יחד, מזקקים כאן את הנוסחה שתמיד עשתה אותם ללהקת גיטרות כל כך ייחודית ומפציצים עם שרשרת שירים מהנגישים שיצרו עד כה, כמעט רדיו-פרנדלי, כשמאסקיס פותח את הלב רחב רחב ולא משאיר ברירה אלא ללכת איתו את כל הדרך.

הגיטרה היא עדיין המלכה כאן, הדיסטורשנים והסולואים לא איבדו ממעמדם, אבל הכל יותר מכניס אורחים ומתחבר למסע חזרה אל הניינטיז לא לשם הנוסטלגיה אלא כדי להראות לכולם איך ממשיכים לעשות את זה נכון גם אחרי עשרים שנות קיימות. "I Bet On Sky" הוא אלבום מרגש. את "Watch the Corners" אתם כבר מכירים, הנה עוד שתי פנינים.

החדש של באנד אוף הורסס, לצד זה של הקילרז, היה אמור להיות על הנייר שלי אחד מהשיאים של 2012. אולם בעוד שהאלבום של ברנדון פלאוורז ושות' הוא אכן אירוע חובק כל שמטביע אותך באוקיינוס של המנוני אצטדיונים עד שאתה זועק שאינך יכול עוד, גם אם אינו מופת מוזיקלי, הרביעי של באנד אוף הורסס הוא אלבום טוב, אבל לא כל מה שאמור היה להיות. הוא מלא בשירים יפהפיים, אבל לא מצליח להשאיר חותם אמיתי כמכלול, קצת בדומה לקודמו, "Infinite Arms", ובניגוד לשני האלבומים הראשונים של החמישיה מסיאטל.

מצד שני, אולי אני קצת חזיר כאן, כי בן ברידוול כן ממשיך בקו האמריקנה הטיפה יותר כבדה שלו, רוחו של ניל יאנג עושה כאן שעות נוספות, ומי שהחומר הזה עושה לו טוב לא ייצא מקופח. "Knock Knock" ו-"Dumpster World" כבר כיכבו כאן, והנה עוד שני ניסיונות מוצלחים של ברידוול בפירוק לבבות ולבלבים, השני ככל הנראה שיר הפרידה הכי טוב שתשמעו השנה.

והנה, האלבום שזכה להכי הרבה ביקורות מחבקות החודש, "Shields" של גריזלי בר הברוקלינאים, הוא זה שאני הכי פחות מתחבר אליו עד כה. ייתכן שהוא דורש יותר סבלנות, שהוא יותר מאתגר, ייתכן שאני אדם שטחי, אבל כרגע זה המצב ואני מקווה שנוכל למצוא בסיס למשא ומתן. השיר הזה הוא אחד המיידיים באלבום הרביעי של הלהקה, ואולי לכן זכה לקליפ מושקע ויפה.

שלוש הלהקות הקודמות, כל אחת בדרכה, חבה את חובה לניל יאנג. אגדת הגיטרה הבלתי נגמרת הזאת מוציא בסוף אוקטובר את "Psychedelic Pill", אלבום כפול חדש ביחד עם הלהקה המיתולוגית שלו קרייזי הורס, וזה השיר הראשון והמעולה מתוכו, בגרסה מצומצמת. אורכו של המקור שיופיע באלבום יהיה כרבע שעה. בהצלחה. עוד חדשות יאנג: ביוגרפיה טריה בשם "Waging Heavy Peace" שכבר הוזמנה מאמזון.

בונוס: יאנג סוגר את פסטיבל global citizen בניו יורק ביום שבת עם ביצוע ל"Keep in Rockin' in the Free World", כשלבמה מצטרפים נציגים מפו פייטרז, באנד אוף הורסס, הבלאק קיז ועוד אנשים יקרים.

שיר מעולה מעולה, קצת קלאשי וקצת פוגזי, של הרכב הפאנק מניו ג'רזי, מתוך אלבום חדש בשם "Local Business" שייצא החודש. שימו לב למילים.

המנון שתיה חדש? אני בעד. פידלאר הם להקת פאנק מלוס אנג'לס ואווירת הטראש הקצת ביסטי בויזית הזאת באה טוב.

והנה עוד סיבה תיאורטית לחגיגה: סינגל הקאמבק של סאונדגרדן, שיוציאו בנובמבר אלבום חדש אחרי 16 שנה, "King Animal" שמו. "נעדרתי יותר מדי זמן" הוא שם טוב לשיר ראשון אחרי כל כך הרבה זמן, אבל השיר קצת פחות טוב מהשם. נקווה לשיפור בהמשך.

ואם כבר רוחות רפאים מן העבר, הנה שני קטעים מתוך אלבום הסולו של הקול והנשמה של גראנדדי, ג'ייסון לייטל, " Dept. of Disappearance", שייצא החודש.

אז באנד אוף הורסס אחראים על שיר הפרידה של השנה, אבל במקום השני נמצא ככל הנראה הקטע הזה, החדש של פול ווסטרברג, שם שאולי לא אומר כאן הרבה, אבל מחזיק בתארי אינדי רבים, בעיקר בתור הסולן של הריפלייסמנטס ז"ל.

טוב, אווירת הליקוויד הזאת של ווס איסולד קצת מוגזמת, אבל עדיין עובדת.

כי אין כזה דבר יותר מדי קילרז. כלומר יש, אבל זה מאוחר מדי בשבילי. הנה הם בשבוע שעבר אצל ג'ימי קימל עם עוד שיר דביק מתוך "Battle Born".

יודע שכבר חפרתי על הקטע הזה ועל רמיקסיו, אבל הרמיקס הזה כל כך טוב שחבל לוותר. שבע דקות של סטונר רוק הזייתי מושלם.

ועוד רמיקס מאד אווירתי מגיע בחסות הלייארז, שנופלים כאן על אחד הקטעים הטובים יותר מתוך האלבום האחרון של דה טוויילייט סאד הסקוטים, "No One Can Ever Know".

"Dirt" של אליס אין צ'יינז הוא בעיני אחד מעשרת אלבומי הרוק
הגדולים בכל הזמנים, בשבילי אישית גדול יותר מ"Nevermind", ובטח יצירת המוזיקה הכי אפלה וקודרת אי פעם, רכבת הרים שדוהרת רק לכיוון אחד: למטה. עומקי הכאב שמתוארים בו הם חד פעמיים (כמובן שהם לא היו חד פעמיים עבור ליין סטאלי ז"ל וג'רי קנטרל, שכתבו אותו בדם ורידיהם), מוות, פחד וייאוש חסר מזור מרחפים מעל כל 57 הדקות שלו, ומי שבחר להתפלש בשירי האלבום יודע שהם תמיד יהיו חלק ממנו, פיזית. בשבת מלאו עשרים שנה ליציאתו של המאסטרפיס הזה, והנה שני נרות זיכרון שלעולם לא יכבו: השיר שפותח את האלבום וסולל את מסלול ההתרסקות שלו, וזה בעל השם הכי לפנים, שלא משאיר מקום לתקווה.

קורדרוי - לכל פרקי הבלוג של מני אבירם

עוד המלצות לשירי הסתיו החדשים? שתפו אותנו בפייסבוק