"המאסטר", סרטו החדש של פול תומס אנדרסון, לא עוסק בל. רון הבארד. מה פתאום שיעסוק בו? שמו של הבארד, מייסד כת הסיינטולוגיה, לא מוזכר בסרט אפילו פעם אחת. וגם לא המילים "סיינטולוגיה", "דיאנטיקה", או "זינו". כמו שנהוג לכתוב באותיות קטנות בקרדיטים: כל דמיון לאנשים חיים או מתים הוא מקרי בלבד.
אבל מובן מאליו שזה לא ממש נכון. לאחת משתי הדמויות הראשיות בסרט, אותה מגלם פיליפ סימור הופמן, אמנם קוראים לנקסטר דוד - אבל הוא בבירור מייצג את ל. רון הבארד. בדיוק כמו הבארד, דוד שירת בצי האמריקאי, השתחרר בשנת 1950, ואז התחיל לפרסם את ה"תורה" שלו; הוא צבר מעריצים ותומכים והפך למנהיג "כנסיה" גדולה ועשירה. אבל הוא לא רון הבארד, ברור שלא. הוא לא יכול להיות, כיוון שאם הסרט היה מעז להשתמש בשמו של הבארד, אנדרסון, חברת ההפקה וכל מי שעבר בסביבה בזמן הצילומים היה חוטף תביעת דיבה מכנסיית הסיינטולוגיה, שהיא, כבר הזכרנו, גוף עשיר מאוד, בעל השפעה ושש אלי קרב.
אחרי שבמשך זמן רב גישת ההפקה בנוגע לכל מי ששאל על הדמיון להבארד היתה "מה פתאום זה צירוף מקרים מי זה ההבארד הזה לה להלהלהלה אנחנו לא שומעים אתכם", אנדרסון עצמו הודה בשלב כלשהו שהסרט שאב השראה מסיפורו של הבארד - ובכל זאת, לא מדובר באותו אדם. זו אינה ביוגרפיה, הוא התעקש, ובצדק. דווח שאנדרסון הציג את הסרט בפני ידידו טום קרוז (שהופיע בסרטו "מגנוליה"), הפנים הידועות ביותר של הסיינטולוגיה, ולמרות שלקרוז היו "כמה בעיות" עם הסרט, שום דבר לא שונה והסרט הופץ בלי תביעות או אי-נעימויות שכאלה. כולם יודעים שזה על הסיינטולוגיה. אף אחד לא אומר את זה בקול רם ליד הסיינטולוגים.
זו כמובן אינו הסרט הראשון שעוסק באנשים שאת שמם המפורש הוא לא מזכיר. הדוגמה הידועה מכולן היא, כמובן, "האזרח קיין" - הסרט הגדול ביותר שנוצר אי פעם, לפי המון סקרי מבקרים. האזרח הנ"ל, איל העיתונות צ'רלס פוסטר קיין, היה מבוסס בחלקו על אדם אמיתי - וויליאם רנדולף הרסט, שהיה בעליה של רשת העיתונים הגדולה ביותר בארצות הברית דאז. קיין הבידיוני והרסט האמיתי היו שניהם עסקנים כוחניים שלא בחלו בשום שיטה כדי לקדם את עיתוניהם והשתמשו במה שמכונה היום עיתונות צהובה. שניהם גם נכנסו לפוליטיקה: הרסט רץ (בחוסר הצלחה) למשרת ראש עיריית ניו יורק, בעוד המקביל הקולנועי, קיין, בסרט, רץ למשרת מושל מדינת ניו יורק.
הדמיון בין האיש האמיתי לבדיוני אינו אחד לאחד. כך למשל, להבדיל מקיין, הרסט לא גדל בעוני, אלא נולד להורים מיליונרים. אבל הקשר היה ברור מספיק כדי שהרסט ייקח את הסרט כעלבון אישי. הוא עשה כל שביכולתו כדי לפגוע בסרט:הוא השפיע על מנהל חברתMGM המתחרה להציע למפיקי הסרט 800 אלף דולר - סכום עתק דאז - כדי להשמיד את כל עותקי הסרט לפני הפצתו, וכשזה לא עבד, אסר על כל איזכור של הסרט בעיתונים שבבעלותו (ובימים שלפני האינטרנט, זה עוד אמר משהו). ייתכן שמאמציו של הרסט באמת פגעו בסרט - שהכנסותיו אז בקופות היו מאכזבות יחסית - אבל במבט לאחור, אם הוא ניסה לנקות את שמו מה"השמצות" שבסרט, הוא עשה את ההיפך: בשל הרדיפה המפורסמת ההיא, שמו של הרסט הוצמד לנצח לשמו של קיין, וספק אם הרסט הוזכר בחצי המאה האחרונה מבלי שיוזכר שהוא היווה את ההשראה לסרט המפורסם.
אחת הדמויות הנוספות שהשפיעו ככל הנראה על דמותו של קיין הקולנועי היה הווארד יוז, המיליארדר האקסצנטרי שבשנותיו המאוחרות כלא עצמו באחוזתו וסירב לצאת. באופן אירוני, יוז עצמו היה מעורב מהצד השני של המסך בסרט ספק-ביוגרפי אחר: הוא היה אחד ממפיקי הגירסה המקורית של "פני צלקת", משנת 1932, הרבה לפני הרימייק המפורסם יותר של בריאן דה פאלמה.
"פני צלקת" סיפר את סיפור עלייתו של מאפיונר אלים לצמרת הפשע המאורגן בשיקגו. לכל אמריקאי ב-1932 היה ברור שסרט כזה חייב להיות מבוסס על אל קאפונה, המאפיונר המפורסם מכולם, ש"פני צלקת" היה אחד מכינוייו. גם לקאפונה עצמו זה היה ברור, והוא שלח שני ביריונים לביקור נימוסין אצל התסריטאי בן הכט. הכט הצליח לשכנע אותם שהסרט אינו עוסק בקאפונה בכלל, אלא מבוסס על מאפיונרים מפורסמים אחרים, ושהשם הוא רק ניסיון לפתות את הקהל. הם השתכנעו, והאגדה ההוליוודית מספרת שקאפונה עצמו אהב את הסרט כל כך שרכש לעצמו עותק לשימוש אישי - למזלם הטוב של התסריטאי, הבמאי וכל יתר המעורבים בעשייה.
עניין רק מעט פחות מסובך מלהסתבך עם המאפיה הוא להסתבך עם חברת תקליטים. זאת הסיבה לכך ש"נערות החלומות" לא נקרא פשוט "הסופרימס". הסרט של ביל קונדון מ-2006 מבוסס על המחזמר הבימתי הותיק שעלה ב-1981, שבעצמו מבוסס, באופן לא רשמי, על קורותיהן האמיתיות של חברות להקת הסופרימס וחברת התקליטים מוטאון. גם כאן יש הבדל משמעותי בין מה שמוצג על המסך (או על הבמה) לבין מה שמפיקי המחזמר אומרים בקול רם.
רשמית, אף אחד מיוצרי "נערות החלומות" לא מודה בשום קשר בין עלילת המחזה לבין הסופרימס, אבל למעשה, נקודות הדמיון הן רבות מכדי להתעלם מהן. גם ה"דרימס", הלהקה הבדיונית שבסרט, וגם הסופרימס שבמציאות, הן להקות של שלוש בנות שחורות, שהתחילו את הקריירה המשותפת בתחילת שנות התשעים, שינו את שם הלהקה בשלב מוקדם משם דומה שנגמר ב-"אטס". בשלב מוקדם, חברת התקליטים מקדמת את אחת מזמרות הרקע - בסרט ובמחזה שמה דינה ג'ונס; את הגרסה של המציאות אתם מכירים בשם דיאנה רוס - לקדמת הבמה, על חשבון אחת מחברותיה. וזה לא נגמר כאן.
גם במקרה הזה, שינוי השמות נעשה כנראה כדי להגן על היוצרים מפני תביעות דיבה מצד מי שמוצגים בסרט באופן לא כל כך מחמיא - אבל כמה מהמשתתפים דווקא אהבו את האופן הלא רשמי שבו חייהם הוצגו על המסך. דיאנה רוס שנאה את המחזה וטענה שהוא מעוות את המציאות אך מנגד, אחת מחברותיה ללהקה, מארי ווילסון, טענה שהוא "קרוב יותר למציאות אפילו ממה שידעו יוצריו". לאוטוביוגרפיה שלה נתנה ווילסון את השם"נערת חלומות". האם ייתכן שהיא רמזה בכך למחזמר? מה פתאום, זה מקרי בלבד.
איפה ומתי רואים את "המאסטר"?
מה אתם חושבים על הפיתרון ההוליוודי? שתפו אותנו בפייסבוק