"חטופה", מותחן פעולה דובר אנגלית בהפקתו של הצרפתי לוק בסון, היה אחת ההפתעות הקופתיות הגדולות של סוף העשור הקודם. הקהל תיגמל כראוי את הסרט, שהציג את מפגן האקשן הטהור, המתוקתק והמספק ביותר של אותה תקופה.
נוסף להצלחתו האמנותית והכלכלית, היו ב"חטופה" שתי נקודות נוספות שרשמו אותו בדברי הימים: ראשית, בהצגת סיפורו של אב כל-אמריקאי היוצא להציל את בתו מידיהם של סוחרי שפחות מזרח-אירופאיים, הוא היה מן הראשונים להביא לידי ביטוי את הקסנופוביה העכשווית של העולם המערבי.
שנית, בליהוקו של ליאם ניסן לתפקיד המאצ'ו הברוטלי, הוא היה הראשון לגלות את עורו המחוספס של כוכב "רשימת שינדלר", והחל את התהליך שבסופו הפך לאחד מכוכבי הפעולה הבולטים של ימינו. לאחר מכן, הופיע הצפון-אירי גם ב"צוות לעניין", "זהות לא ידועה" ו"שטח פראי" שני האחרונים, בדומה ל"חטופה", כבשו את צמרת טבלת שוברי הקופות בארצות הברית, וביססו את מעמדו של השחקן כברזל חם שצריך להמשיך ולהכות בו.
מובן שבעיקרון משתלם מכל לנצל את המותג הזה בעזרת מותגים מוכחים גם כן, וכתוצאה מכך, התגלגל לפתחנו בשבוע שעבר "חטופה 2", המשכון של הלהיט המפתיע, וגם הפעם בכיכובו של ניסן. במקרה זה, העלילה מתבסס על עיקרון החד-גדיא של האקשן ההוליוודי: כלומר, העובדה שגם אם הגיבור הרג את כל הרעים בפרק הקודם, תמיד אפשר למצוא להם חברים וקרובי משפחה שיבקשו לנקום בו על כך, ואם יחסל גם אותם, אז הרי גם להם ניתן להמציא נוקמים משלהם, וכך הלאה וכך הלאה.
בהתאם לזאת, אביו של סוחר העבדים האלבני שהגיבור קצץ בסרט הקודם מחכה לו בפינה כדי לסגור איתו חשבון, ועושה זאת בעת שהאמריקאי לוקח לחופשה באיסטנבול את בתו המתאוששת ואת גרושתו המנוכרת. אכן, אם זה עתה סיימת לצבור שלל אויבים בלקניים ואתה מחפש דרך להבטיח ליקירות לבך נופש מהנה, למה להסתכן ולנסוע לפלורידה במקום לקחת אותם למדינה בטוחה ורחוקה מכל סכנה בסדר גודל של טורקיה?
צירופם לעלילה של האב הנקמני ושל הרעייה לשעבר נועד להוסיף לסרט נפח דרמטי ומנעד רגשי שלא היה בקודם: מצד אחד, יש לנו סיפור על נבל שלא סתם רוצה להרוג את הדמות הראשית, אלא עושה זאת מסיבות אמוציונליות, ומצד אחר, יש לנו גיבור שבין כל היריות והפיצוצים, ינסה להרוויח מחדש את מעמדו כאבא וכבעל ולאחד את משפחתו.
אולם, היעד אינו מושג, שכן במהלך הצפייה נראה כי כל מי שאנו רואים לנגד עינינו בנויים מקש, וכי הדיאלוגים שהם מוציאים מפיותיהם תוכנתו בידי רובוטים.
דרמה, אם כך, אינה הצד החזק של יוצרי הסרט בסון ושכיר החרב שלו, הבמאי בעל השם המחייב אוליבייה מגהטון (הוא החליף את פייר מורל, אקדוחן להשכרה אחר של המפיק, שביים את הפרק הקודם). זה לא כל כך נורא, כי מלכתחילה איש לא ציפה ש"חטופה 2" יתגלה כגלגול מודרני של מחזה שייקספירי. הבעיה היא, שגם את הלחם והחמאה בקושי מקבלים כאן, שכן האקשן אינו מלהיב.
בניגוד להבטחה הטמונה בשמו, עבודת הבימוי של מגה-טון אינה מתעלה מעל משקל הנוצה, ובניגוד למורל בפעם הקודמת, הוא לא משכיל ללפות את הצופים בגרון ומדי פעם בפעם לסובב להם את הראש. שיהיה ברור: בסך הכל האקשן ב"חטופה 2" סביר ואין בו הרבה חריקות, אבל גם כמעט ואין בו הברקות, חוץ אולי מחצי-סצינה עשויה לעילא שמגיחה איפשהו בנקודת האמצע שלו. חמור מכך, במקום לתפוס גובה עם הזמן הוא גם הולך ומדשדש ככל שנוקפות הדקות, ומסתכם בסצינת קרב סתמית שבה נלחם ניסן בדמות המזכירה להפליא את השר לשעבר משה ניסים.
מה שכן, דבר אחד כן מצליח הסרט לעשות: לבסס עוד יותר את מעמדו הרם של ניסן בעולם הפעולה. אפשר אף לומר כי השחקן הגיע עתה לסטטוס שהיה שמור בעבר לארנולד שוורצנגר. יש לו כבר אישיות קולנועית משל עצמו, המזוהה עמו לחלוטין והולכת איתו לכל מקום, כך שהוא לא מגלם דמויות שונות ומשונות, אלא את הפרסונה שלו.
כאן, לדוגמה, לא נראה שהוא מגלם אבא המגן על משפחתו, אלא שהוא מחקה את איך שליאם ניסן שיחק ב"חטופה". כתוצאה מכך, יש בהופעה שלו ממד של מודעות עצמית ושל אירוניה, ולכן לא פלא כי כפי שהיה קורה בעבר בסרטים של שוורצנגר, הקהל בהקרנה ההמונית שבה נכחתי לא רק עקב אחר הגיבור במתח ועודד אותו אלא גם צחק ממנו הרי כפי שכבר הוכיחו בעבר שלל מומחים להומור, אין דבר מצחיק יותר מחיקוי מוצלח.
אין גם אף אחד שמיטיב לחקות את ניסן כמוהו, ולכן מן הסתם אפשר לפנות מקום ביומן לעוד שלל מוצרי פעולה בכיכובו, והוא עצמו יכול לקנות כרטיס לבלקן לקראת "חטופה 3". לכו, אף שסרט זה מפלרטט לרגע עם הרעיון של הסליחה הקולקטיבית, הוא בכל זאת מרמז לנו כי בעתיד יתגלו עוד בני-בליעל שיבקשו את ראשו של הגיבור, ומבטיח לנו כי הוא יגרום להם להצטער על כך. אחרי הכל, חשוב להגיש את הלחי השנייה, אבל אי אפשר לעשות זאת לפני הסרט השלישי.
"חטופה 2": איפה ומתי רואים?
מה אתם חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק