הוא משיח שקר. קבוצה גדולה של אנשים מעריצה אותו כאילו היה נציג האלוהים עלי אדמות. הם בוחנים ביראה כל פנינה שהפיק, מנתחים שוב ושוב ומוצאים משמעויות נסתרות, ממתינים למוצא פיו בחרדת קודש. הם יודעים מראש שכל מסר חדש שלו יהיה גאונות בהתגלמותה, ומצפים שהוא יראה להם את הדרך. החיים הם רק המתנה עד לרגע הבא שבו יחזו במאסטר. אבל הם טועים. פול תומאס אנדרסון הוא בסך הכל במאי.
אנדרסון אינו נוכל, והוא לא הגיע לסטטוס של מאסטר בטעות. "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה אהבה" הם פיסה מרשימה מאוד של פילמוגרפיה, וסרטו הקודם, "זה ייגמר בדם", קיבע את מעמדו כאגדה: סרט שהושווה מיד עם צאתו לאקרנים לקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים, ואפילו מי שלא הבין על מה הוא מדבר לא יכול להכחיש את העוצמה שלו. אבל נדמה שההערצה הגורפת לה זכה "זה ייגמר בדם" הביאה את אנדרסון לשלב המסוכן ביותר בחייו של מנהיג נערץ: השלב שבו הוא מתחיל להאמין למה שאומרים עליו. הוא מוקף באנשים שמספרים לו שוב ושוב שהוא גאון ושכל מה שיעשה יהיה יצירת מופת, והוא בטוח שזה נכון ושלא צריך להתאמץ. אחרת קשה להסביר איך מאסטר אנדרסון יצר סרט כמו "המאסטר".
כידוע, הסרט מציג את בן דמותו של ל. רון האברד, מייסד כת הסיינטולוגיה, אבל הוא לא הדמות הראשית: למעשה הסרט עוסק בפרדי (חואקין פיניקס), איש הצי האמריקאי לשעבר, הסובל מפגיעה נפשית שהופכת אותו למעין גבר קדמון אבוד - אוסף של חרמנות ואלימות באריזה קטנה ועצבנית. פרדי חומק במקרה אל הספינה של לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן) יצור כריזמטי שהמציא תורה בשם "התכלית", ואסף קבוצה של מאמינים-מעריצים.
כל כך הרבה היה יכול לקרות כאן. כל נגיעה ביקורתית בדת בכלל, ובסיינטולוגיה בפרט, היא חומר נפץ, ואפילו בלי המקבילה בעולם האמיתי זה נשמע כמו סיפור מרתק: פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא נביא. הוא ולא האפיפיור, איינשטיין או יאיר לפיד, יודע את האמת על החיים. איך זה עובד בדיוק? מה עובר במוח של האיש? האם הוא מרמה את מאמיניו בכוונה? האם הוא מאמין בעצמו בדברים שהוא מספר? אלה שאלות כל כך מעניינות, והסרט לא עושה איתן כמעט כלום. לא פלא שהסרט לא עורר את הזעם הצפוי בקרב הסיינטולוגים: קשה למצוא בו ביקורת על הדת, או תמיכה בה, או אמירה כלשהי עליה.
"התכלית" היא משהו בין דת לטיפול פסיכולוגי, וחלק משמעותי מהסרט עובר בהאזנה לתורה ולטיפולים. אנדרסון בהחלט בנה משהו שנשמע אמין כדת ניו-אייג' כלשהי, ובדיוק כמו כל אותם קשקושים, החומרים האלה משהו על נשמות בנות אלמוות שמחפשות את האני באמצעות המשמעות - נכנסים לאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. הטיפול כולל ראיונות אחד-על-אחד עם שאלות אקראיות לכאורה, שחלקן חוזרות על עצמן. אז האם לנקסטר דוד מודע לכך שבעצם מדובר באוסף כמעט אקראי של משפטים, ושהמשמעות נמצאת במוחו של המטופל? האם אנדרסון יודע את זה?
עם כל הבעיות של "המאסטר", זהו אחד מאותם סרטים בהם נקודות החוזק כל כך חזקות, שרק עבורן שווה לצפות בו. במקרה הזה, מדובר בחואקין פיניקס. הוא ענק. גם אם שום דבר בסרט לא מעניין אתכם ואתם רק רוצים רק לראות את הזוכה הבא (כנראה) באוסקר לשחקן הטוב ביותר, זה הסרט בשבילכם. בתנוחת הגוף, בעוויתות בפנים, במבט המשוטט ההיעלמות של פיניקס בתוך הדמות שלו כל כך מוחלטת שקשה לדמיין אותו מתנהג אחרת. גם פיליפ סימור הופמן, כמובן, אינו קוטל קנים: התפקיד שלו מספק לו בעיקר הזדמנות להיות כריזמטי ומסתורי, דבר שהוא עושה בקלות. מדי פעם הסרט שולף סצינה שמבהירה איך אנדרסון הגיע לאן שהגיע: צילום אדיר, עיצוב מוקפד, פיסה של דיאלוג מבריק. הפסקול של ג'וני גרינווד מרדיוהד מרשים, מטריד ויוצא דופן, אבל דווקא משום כך, לעתים הוא מושך יותר מדי תשומת לב לעצמו בעיקר בנקודות שבהן הפסקול הוא הדבר המעניין ביותר שקורה על המסך.
אז שחקנים אדירים יש (עוד לא הזכרנו את איימי אדמס המצוינת), וגם שתי דמויות מרתקות, עשייה טכנית מעולה וטונות של פוטנציאל. חסר רק סיפור. יהיה מדויק למדי לומר ששום דבר לא קורה ב"המאסטר". גם דוד וגם פרדי נמצאים בסוף הסרט באותו המקום שבו היו בתחילתו: הסרט לא עוסק בעלייתה של "התכלית", כיוון שלא ראינו את דוד ממציא את הדת ולא ראינו אותו מגיע לשלב שבו היא תופעה כלל-עולמית; ואילו פרדי התחיל את הסרט מצולק ואלים, וכך הוא גם מסיים אותו. באמצע קורים דברים, אבל נדמה שלאף אחד מהם אין משקל או משמעות, וגם ההתרחשויות שכן מוצגות לא מוסברות.
"זה ייגמר בדם" השאיר שאלות בלתי פתורות, אבל הוא נתן סיבות טובות לקדוח מתחת לפני השטח. "המאסטר" ייחשב ל"סרט חידתי" בעיני המעריצים, וכל השאר יחשבו שהתסריט דפוק. זהו הסימן הברור ביותר לכת: כשאנשים מצליחים לעוור את עצמם לכשליו של המנהיג. הוא זה שאינו יכול לטעות לעולם, ואם אנחנו לא מבינים את הסרט שלו הבעיה היא בנו, שלא התאמצנו מספיק. בפעם הבאה נשתדל יותר. סליחה, מאסטר. בעיני מי שמחזיק מאנדרסון במאי מוכשר אבל עדיין לא מינה אותו לנביא, "המאסטר" הוא אכזבה אדירה: אוסף של סצינות, חלקן מצוינות, שלא מוביל לשום מקום.
לא רק "המאסטר": כל הסרטים הכאילו ביוגרפיים
מה אתם חשבתם על "המאסטר"?