יאיר לפיד חוזר לכור מחצבתו
"פוליטיקה היא הקריירה השנייה שלי לא תהיה שלישית", אמר יאיר לפיד לחבריו-לשעבר לצוות "אולפן שישי", הפעם על תקן מרואיין, כשקושמרו, המחליף הזמני הנצחי שלו, שואל את השאלות. למשמע ההכרזה קשה היה שלא לתהות מה היא הקריירה הראשונה שלפיד מתייחס אליה "שירת הסירנה" אולי? לפיד, אחרי הכל, לא היה עיתונאי מאז שנות השמונים, לפחות לא יותר מגלעד שליט ושלמה ארצי; לפיד היה מגיש, לפעמים יוצר, סלב ובעל טור, שבשנותיו האחרונות בעולם התקשורת הפך ל"עיתונאי" במרכאות, וסיגל לעצמו גינוני אד מורו במטרה לתת זינוק בעלייה לקמפיין הפוליטי הממשמש שלו. ואת המעשה המפוקפק הזה, שראה כל מי שעיניים בראשו, הוא עשה בחסות "אולפן שישי".
בגלל זה, הניסיון המלאכותי של חברי הפאנל לעשות לו חקירה צולבת עורר חוסר נוחות. שאלות קשות נשאלו אמנם, אבל לפיד עדיין הצליח, כהרגלו, לדבר 10 דקות שלמות מבלי לומר דבר, וכשאמנון אברמוביץ' פנה אליו כ"מר לפיד", התעקש הנ"ל שחברו משכבר יקרא לו בשמו הפרטי, יאיר. מעניין אם אי אז, כשהם עוד עבדו ביחד, העז אמנון לשאול את הקומראד יאיר אם פניו אכן אל הפוליטיקה. בינינו, גם אם הוא לא שאל כולם ידעו את התשובה.
"רוק 30": מבדרת, לא קלאסית
השבוע זכינו לראות בישראל את אחד הפרקים המדוברים ביותר מהעונה השישית של "רוק 30", זה ששודר בטלוויזיה האמריקאית בשידור חי (למעשה זהו הפרק החי השני של "רוק 30" היה כזה גם בעונה החמישית); במקביל, שודר בארה"ב הפרק הפותח את העונה השביעית והאחרונה של הסדרה. צפייה בפרקים הללו מספקת תזכורת נוספת לשני דברים שכבר ידענו על "רוק 30" גם בזקנתה היא עדיין מסוגלת להצחיק, ולכל אורכה היא בסופו של דבר שמרנית.
טינה פיי זכתה בתחילת הדרך לתשבוחות על האופן שבו ריעננה את הקומדיה הטלוויזיונית, אבל האמת היא שהסדרה שלה היתה מלכתחילה גרסה מרוככת של סדרות מהפכניות בהרבה, כמו "משפחה בהפרעה", "המופע של לארי סנדרס" ו"איש משפחה". פרקים בשידור חי הם מפלטן של סדרות מיינסטרים שמבקשות להטעין מצברים בערוב ימיהן, ו"רוק 30" צלחה את הלייב השני שלה בהצלחה יחסית, עם הומאז' נוגע ללב לקומדיות הקלאסיות; אבל בדברי ימי הסיטקום הז'אנר הנועז ואולי החשוב ביותר בטלוויזיה האמריקאית לא בטוח ש"רוק 30" עצמה, מהנה ככל שתהיה, תיזכר כקלאסיקה.
"ארץ בראשית" כבש את המסך הקטן
חגי ישראל הם עונת המלפפונים הבלתי מעורערת של הטלוויזיה המסחרית, אבל מסתבר שזה לא בהכרח רע. קחו לדוגמה את "ארץ בראשית", ששודר בלב הפריים טיים של קשת בשמחת תורה: לכאורה, סרט טבע ישראלי לא אמור למצוא את דרכו אל שעות השיא, ודאי כזה שלא ממש ריסק את הקופות בבתי הקולנוע; אבל "ארץ בראשית", פרויקט החיים הפרטי במיוחד של הצלם והבמאי משה אלפרט שהשיג במו ידיו תוצאות שנשיונל ג'יאוגרפיק מקצים עבורן צוותי ענק - מתאים יותר למסך הקטן. כך, בבית, ללא מטען הציפייה ה"בידורי" של קהל שהשקיע את מיטב כספו, ניתן להעריך באמת את ההישג הייחודי של אלפרט, שהצליח לגרום לנופי ישראל המוכרים להרגיש פתאום אקזוטיים, מסעירים ושובי לב. הלוואי עלינו יותר כאלה בטלוויזיה.
הקמפיין של מאור כהן לדומינוס פיצה הוא העתיד
זה לא סוד שתעשיית הפרסום במשבר, ולא רק בגלל המחאה החברתית: בעידן שבו כוחות צעירים כמו משרד הפרסום אלנבי גונבים את הדמוגרפיה החשובה של הקהל הצעיר, ועוד מרשים לעצמם להמציא מחדש את הכללים של התעשייה עם מסעות פרסום אבסורדיים, מורבידיים ומקוריים לגמרי ברשת, השיווק הקונבנציונלי בטלוויזיה המסחרית הולך ומאבד קהלי יעד מרכזיים.
מה עושים? הקמפיין של מקאן אריקסון לדומינוס פיצה צריך להאיר לתעשייה את הדרך: סדרת פרסומות עם רוח פראית אמיתית, שמייצרת סיטואציות סוריאליסטיות ומצחיקות ממש, לא מתביישת לרפרר ללהיטים ויראליים עכשוויים ושמה פחות משקל על המוצר עצמו. את הטעם של דומינוס פיצה, אחרי הכל, אנחנו כבר מכירים היטב. אבל מאור כהן בהומאז' לאולד ספייס, או אפילו מדובב על ידי ציפי שביט? את זה עוד לא עשו.
לשר החינוך יש טעם טוב במוזיקה
כבר אין צורך לחזור על העובדה ש"פסקול חיי" היא הדבר הכי טוב שקרה לערוץ 24 מזה זמן רב, אבל לשמוע את גדעון סער, האיש שלוקח את הילדים שלכם ליום כיף בחברון, מונה את אלבומי דיוויד בואי לפי הסדר זאת כבר הפתעה בקנה מידה חריג. נכון, סער ידוע כחובב מוזיקה; ונכון, יש מידה של תכסיסנות ממולחת בבחירה של שר להתראיין דווקא לתוכנית תרבות. ובכל זאת, היה שווה.
הראיון עם גדעון סער היה עוצמתי משום שהוא לא איפשר לצופים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית וזה, סביר להניח, קהל היעד המרכזי של "פסקול חיי" להתבצר בעמדתם הסטריאוטיפית. שימו בצד את סוגיית העישונים שהכתה גלים, ותישארו עם 45 דקות של דיסוננס קוגניטיבי מרתק: אחד האנשים הכי מסוכנים בפוליטיקה הישראלית אוהב אחלה מוזיקה, וכיף לדבר איתו על זה. יכול להיות שהפוליטיקאים שלנו מעט פחות פלקטיים ממה שהיינו רוצים לדעת? ולמה, בעצם, כל כך מטריד לגלות את זה? שאלות שיוותרו, כנראה, ללא מענה, אבל עדיין שוות שעה של טלוויזיה מצוינת.
חושבים שיאיר לפיד דווקא הפציץ? ספרו לנו בפייסבוק