"חמש מצלמות שבורות", סרטם התיעודי של עימאד בורנאט וגיא דוידי, שמוקרן כעת בסינמטקים ברחבי הארץ, הפך לאחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי בשנה האחרונה. הסרט נרכש להפצה בבתי קולנוע ב-10 מדינות, הוקרן בלא מעט פסטיבלים בינלאומיים וזכה בפרסים חשובים, ביניהם פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס האמריקאי ופרס הסרט התיעודי של פסטיבל הקולנוע ירושלים. מכיוון שעל פניו מדובר בסרט סכסוך קלאסי, שעוסק בפלסטינים אומללים הסובלים ממעשי אכזריות של מתנחלים וחיילי צה"ל, מפתה לייחס את הצלחת הסרט לאנטי ישראליות שלו, ואין ספק שלא מעט טוקבקיסטים אכן ימהרו לעשות זאת. מצד שני, יש לא מעט סרטים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנעשים מדי שנה, אך רובם המוחלט לא זוכה למסע בינלאומי מפואר מהסוג הזה. על כן, נשאלת השאלה מה יש ב"חמש מצלמות שבורות" שאין בסרטים אחרים מהז'אנר? בשורה התחתונה לא מעט.
הסרט מבוסס ברובו על חומרים שצולמו על ידי עימאד בורנאט, פלסטיני תושב בילעין, משנת 2005 עד 2010. בורנאט מתעד את המאבק של תושבי הכפר, בסיוע כוחות מתנדבים נוספים, נגד גדר ההפרדה, שגזלה נתחים גדולים מהאדמות החקלאיות שלהם. המאבק מתמקד בהפגנות שבועיות, שבהן מתעמתים התושבים עם חיילי צה"ל ואף חוטפים מהם מטחים של גז מדמיע וכדורי גומי. לצד המאבק, מתועדת בסרט גם מציאות החיים של אנשי הכפר, החברים ובני המשפחה של בורנאט, שמעניקה לו הקשר נוגע ללב. היכולת של בורנאט להיות בכל המקומות הנכונים במהלך שנות המאבק, ולהביא חומר מצולם משובח גם מהתנגשויות בין התושבים והמפגינים לכוחות הצבא וגם מההווי האנושי של החיים במקום, הופכת את הסרט למסמך מיוחד במינו, מעבר לאיכויותיו הקולנועיות. בנוסף לכך, בורנאט מספק באופן נדיר נקודת מבט אישית של אדם פלסטיני, שמצלם את ההתרחשויות מבפנים, ועל כן מצליח לקרב את הצופים, אולי יותר מאי פעם בעבר, לקול אותנטי של הצד השני. במהלך התקופה, המצלמות של בורנאט נשברות אחת אחרי השנייה, לרוב כתוצאה מאלימות שמופנית כלפיו. המצלמות השבורות של בורנאט מעניקות לסרט את המבנה המיוחד שלו, ומחלקות אותו לפרקים.
בשלב מתקדם בעבודת התיעוד, פגש בורנאט את הדוקומנטריסט הישראלי גיא דוידי, שכבר עשה בבילעין את סרטו היפה "זרמים קטועים". דוידי חבר לבורנאט כדי להשיג מימון להפיכת חומרי הגלם לסרט, לעצב את המבנה שלו ולצרף אליו קריינות אישית של בורנאט. כמו ב"זרמים קטועים" של דוידי, גם הכוח הגדול של "חמש מצלמות" נובע מהטון האנושי, הישיר והלא מתלהם שלו. משהו בטון הספק נאיבי הזה מזכיר במידה מסוימת את מה שעשה רוברטו בניני ב"החיים יפים" ו"כשתראי נמר בשלג", שבהם הפגיש בין הקומדיה ההומניסטית שלו לטרגדיות אנושיות צורבות.
יש ב"חמש מצלמות שבורות" מעט מאוד זעם קדוש, ומצד שני הרבה אהבת אדם. כשצופים באירועים הלא פשוטים שמתוארים בסרט דרך הפריזמה הזאת, קשה להתבצר בעמדות המוכרות לגבי הסכסוך ואי אפשר לחסום אותן מלחדור ללב. גם אם האמירה של הסרט אינה חופפת את דעותיך הפוליטיות, קשה לא לחוש חמלה אל מול המצב האנושי הקשה של אנשי בילעין ואף לזעום על הפוליטיקאים, שלא עושים מספיק כדי לפתור אותו. הישירות הסגנונית והתוכנית של "חמש מצלמות שבורות", עם מעט מאוד התחכמויות צורניות, לצד האמפתיה הרבה שמעוררות הדמויות בסרט, מעבירות את הצופים חוויה רגשית חזקה ומשמעותית, שכדאי מאוד לעבור אותה.
מה אתם חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק