יהיה קל להתייחס הופעה של ג'יזס אנד מרי צ'יין על פי שבלונת הרוקר המזדקן. להקת רוק ששיאיה, מרשימים כמה שיהיו, רחוק מאחוריה, מגיעה לישראל באיחור של עשרים שנה בלי אלבום לקדם ועם קופה לדפוק. היא חורשת את דרכה בחוסר עניין דרך עשרים להיטים בסדר גדול משתנה לפני שתעשה את דרכה לשדה התעופה הקרוב. הכל גם פחות או יותר נכון, אבל במקרה של ג'יזס אנד מרי צ'יין המצב מורכב יותר. הלהקה שפחות או יותר ניסחה את עקרונות השוגייזינג מבחינת סאונד ואולי יותר חשוב, מבחינת אטיטיוד, מעולם לא התיימרה לעשות לקהל חיים קלים ואין שום סיבה שחבריה יתחילו לעשות זאת בגיל 50. מי שהגיע לבארבי בציפייה לשמוע איזה "Shalom Tel Aviv" כנראה הספיק לשכוח שגם בשנות השמונים לא עניין את ג'יזס אנד מרי צ'יין אם אנחנו נהנים, ובטח שלא איכפת להם עכשיו. בוז הוא פשוט חלק בלתי נפרד מהשפה האמנותית שלהם.
הרכב ההופעות הנוכחי שלהם מגבה את הגרעין המרכזי של האחים ריד בגיטרה נוספת של ג'ון מור (Black Box Recorder), הבס של פיל קינג (Lush) ותופים חיים של בריאן יאנג (The Posies) ומבצע באופן ראוי לחלוטין את סוכריות הפופ מלופפות התייל של הלהקה. גם אם נדמה שהגיטרה של וויליאם (שדומה בימינו באופן מבהיל לבאז אוסבורן מהמלווינס) אינה מכוונת באופן תמידי או שהוא מפספס פה ושם את הסולם, זאת לא הייתה הופעה של ג'יזס אנד מרי צ'יין בלי איזה חשש סביר לרצח בתוך המשפחה. רק קצת חבל שעיבודי הרוק הישירים וחסרי הדמיון של הגלגול הנוכחי של הלהקה יכולים לגרום לפנינים כמו "Teenage Lust", "Sidewalking" ו"Crackin' Up" להתערבב יחד למין תערובת מתכתית לא מעניינת במיוחד. לג'יזס אנד מרי צ'יין אין שום תוכניות להמציא את הרוק מחדש יותר מפעם אחת.
אחרי חצי הופעה סבירה אך לקונית ששמה דגש מעט מוגזם על השירים מתוך "Automatic", הבארבי התחיל להראות סימני חיים עם כניסת הפזמון הסוחף של "Some Candy Talking" וביצוע מצוין ל"Reverence" שהוביל להתפתחות פוגו בין-דורי מרגש. בין השירים עדיין קישרו בעיקר פרצים אקראיים של פידבק ומשיכות "זה מה יש" בכתפיו של ג'ים ריד, אבל הביצועים של הלהקה הפכו פתאום טעונים הרבה יותר. עם פתיחת ההדרן, ג'ים מודיע שהוא יזדקק למעט עזרה בשירים הבאים ומעלה לבמה רוקרית אלמונית בשם נינט טייב שתתפוס את המקום שמילאו לפניה בחורות כמו סקרלט ג'והנסון וג'סיקה פרה (מייגן מ"מד מן") ותיתן קולות רקע ב"Just Like Honey". אבל לפני כן טייב מספקת את אחד משיאי הערב בביצוע נפלא ל"Nine Million Days Of Rain" ואף ממלאת לא רע בכלל את נעליה של הופ סנדובל ב"Sometimes Always". ג'יזס אנד מרי צ'יין מסיימים את ההופעה בטונים מרימים עם עוד שלישיית שירים מתבקשת מ"Psychocandy".
בשנים האחרונות חזרו אינספור להקות לשכשך שוב במעיין ההשראה של ג'יזס אנד מרי צ'יין של תחילת הדרך. אמנים כמו Dum Dum Girls, הרייבונטס, אריאל פינק ובמידה מסויימת אפילו סליי בלז משחזרים שוב את הנוסחה של מבני פופ מסורתיים בביצוע של מסור חשמלי ועל כן זהו זמן מצויין להופעה של המדענים שגילו אותה. ההזדמנות מעט מפוספסת מאחר ונראה שהאחים ריד מעוניינים כרגע לחזור דווקא אל רגעים חשובים פחות ברפרטואר שלהם שבהם השתדלו להשתלב בין כל הגראנג' שמסביב. הם כבר לא הצעירים הקוליים ביותר בסביבה וחומות הרעש שלהם מעט דהו עם השנים, אבל עדיין אי אפשר שלא להתרגש כשחוזים בזמן אמת בלהקה הזאת מבצעת באגביות כזו רצף כל כך מרשים של שירים גדולים. ג'יזס אנד מרי צ'יין יודעים בדיוק מה גודל המתנה שלהם לרוק המודרני וככה בדיוק הם הופיעו הלילה. זאת הייתה הופעה של להקה שיודעת שהיא לא חייבת לנו כלום.
פרויקט מיוחד: אמנים ישראלים בקאברים לג'יזס אנד מרי צ'יין
מה אתם חשבתם על ההופעה של ג'יזס אנד מרי צ'יין? ספרו לנו בפייסבוק