11 שנים עברו מאז שיצא "Rock Steady", אלבומם האחרון של נו דאוט והשאלה הראשונה שעולה מהאיחוד שלהם היא "למה עכשיו?". עם מלוא הכבוד לשאר המוזיקאים בלהקה, מבחינת הקהל הרחב נו דאוט הייתה יכולה להיקרא באותה מידה "גוון סטפאני והמלווים" ובהתחשב בכך שסטפאני כבר פרצה מזמן בקריירת סולו מצליחה (גם אם לא מתוחזקת במיוחד) לא לגמרי ברור למה היא צריכה את זה. יכול להיות שמחמיא לה יותר לחזור לתפקיד הסולנית בלהקה שמעט קטנה למידות הכריזמה המשונה שלה מאשר להיות דיוות הפופ שתמיד הזיעה קצת יותר מדי בניסיון לתרגם את האינסטינקטים המעניינים שלה ללהיטי ענק. תמיד קיימת גם האפשרות הפחות צינית של כמה חברים טובים שפשוט התגעגעו לנגן ביחד. "Push And Shove", האלבום החדש של נו דאוט, לא עושה הרבה כדי להצדיק את זווית הראיה הזו.
למרות שסביר להניח שההתרגשות סביב האיחוד הזה נבעה בעיקר מגעגועים לאנרגיות החיות של "Tragic Kingdom", האלבום הזה הוא המשך ישיר לניתוח הסרת הסקא שעברה הלהקה ב-"Rock Steady". כלי הנשיפה נקברו עמוק במיקס אם הם נכנסו אליו מלכתחילה, והשירים מתחלקים בין סינת'פופ אייטיזי (סגנון שתמיד החמיא מאוד לקולה של סטפאני) ודאנסהול לבנבן. הלהקה נשמעת כאן מרוסנת מאי פעם ולא עקב איזו התבגרות אמנותית. אלה לא שירים על גידול משפחה וההבנה שתפקיד הזיקוק הבלונדיני מגיע עם מגבלת גיל ואין לסטפאני בעיה לחרוז "יוגה" עם "לה וידה לוקה" בשיר הנושא. פשוט נדמה שכולם רצו להסתדר עם כולם והתפשרו ביחד על מוזיקה בצבע לבן קרם שלא יפריע לאף אחד. זאת עדיין חבורה של מוזיקאים מוכשרים ומנוסים ולא תמצאו שום נפילה מביכה במיוחד באלבום הזה, אבל גם לא תמצאו הרבה מאוד לזכור.
בין בלדות הסינת'פופ שפחות או יותר שולטות באלבום הזה, אפשר לציין לטובה את "Easy" היעיל ואת "Heaven" המתקתק. סטפאני כבר איננה נערת המסיבות החרדתית של תחילת הדרך ומתרכזת היום בעיקר בשירי אהבה מסופקים. הלהיט הפוטנציאלי "Looking Hot" שמתעסק בתחזוקת מסיכת הזוהר של סלב מן המניין מהווה את החריגה המעניינת היחידה. באיזורי הרגאיי והדאנסהול שווה להקשיב לשיר הנושא שמצליח להזיז קצת את האגן בעיקר בזכות ההפקה של דיפלו, ו"Sparkle" שמשחזר את אותן אנרגיות משמחות של להיטי עבר כמו "Underneath It All".
האלבום החדש של נו דאוט הוא לא אלבום רע. אפשר אפילו לומר שהוא האלבום האחיד ביותר שהם הוציאו עד היום. וכן, בהחלט נעים להיתקל שוב במוזיקאים עם כמה מיומנויות בסיסיות מהזן הארכאי במצעדי הפופ של התקופה הנוכחית. אבל יש באלבום הזה משהו כל כך עייף ומחושב שקשה להאמין שמדובר באלבום שמגיע אחרי הפסקה כה ארוכה, ועוד מלהקה עם אישיות מובחנת למדי. "Push And Shove" נשמע כאילו הגיע מעולם מקביל שבו נו דאוט מעולם לא התפרקו, אבל אולי הגיע הזמן שהם ישקלו איזו פרידה זמנית.
צפו בהופעה בהופעה של גוון סטפאני
מה אתם חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק