למה אין ייצוג לחיי סטודנטים בתרבות הישראלית?

שנת הלימודים האקדמית בישראל שוב מתחילה, אבל בכל מה שקשור לקולנוע ולטלוויזיה בארץ – הסטודנטים לא התחילו ללמוד מעולם. בעוד שבארצות הברית חיי הקולג' מיוצגים בתרבות הפופולרית בצורה כה יסודית עד שסרט קולג' נחשב לז'אנר מובחן בפני עצמו, בישראל אפילו דמויות הסטודנט המעטות המבליחות מדי פעם בסדרות על צעירים (נניח, תומר, הסטונדט לקולנוע ב"פלורנטין") מוצגות יותר כשהן ממלצרות ומבלות עם שותפים לדירה – אף פעם לא עם החבר'ה מהקורס. אז למה, בעצם, ימי האוניברסיטה העליזים לא מוצאים את דרכם אל המסך שלנו? למה אין לנו סיטקום על היפסטרים בחוג לספרות? למה אין לנו סרט אימה על ניסוי שמשתבש בחוג לביולוגיה? ובעיקר – למה אין לנו אף פעם סרט שמלווה חבורה של סטודנטים הוללים בימים היפים, הפרועים והמהנים של חייהם?

התשובה המיידית היא שחיי קמפוס באמת לא קיימים בישראל, לפחות לא באופן שבו הם קיימים בארצות הברית. הקולג', שמייצג עבור האמריקאים מעין תקופת מעבר בין התיכון ולימודים גבוהים באוניברסיטה של ממש, הוא צורת חיים בפני עצמה. המעונות של תלמידי קולג' הם יקום עצמאי, סביבה נקייה ממבוגרים שבה צעירים שעוד אין להם 20 אבל כבר יש להם תעודת זהות יכולים להתערבב זה בזה באין מפריע – בניגוד לישראל, שבה אם אתה סטודנט, סביר שאתה כבר גר בעיר ויכול לתפוס אוטובוס מהקמפוס אל דירת החדר וחצי שלך.

סרטי הקולג' האמריקאים המנותקים מאפשרים ליוצרים אמריקאים להציע לצופים גרסאות פחות פוריטניות ויותר בוגרות או סקסיות של סרטי תיכון. סרטים כמו "נקמת היורמים" או "נער המים" הם בעצם סיפורי נעורים שהגבירו להם את הווליום, והלימודים הגבוהים בישראל, שבאים שלובי ידיים עם חיים בוגרים בכרך, לא מאפשרים לשחזר את הדינמיקה הזאת.

אבל גם זה לא לגמרי נכון – בישראל ישנם מיקומים טובים מספיק, מנותקים מספיק, בשביל לייצר בהם סיטואציה "מנותקת" דומה, כמו למשל באר שבע, שבה הסטודנטים חיים בחברה יחסית אוטונומית. גם מעונות סטודנטים לא באמת חסרים בישראל. ובכל זאת, משהו חורק במחשבה על סרט קולג' סקסי במדרשה בנגב, אולי משום שבהיעדר מסורת של סרטים על סטודנטים, קשה לדמיין את אותן המוסכמות מדוברות בעברית צחה. ואולי זה יותר מזה: אולי המסורת לא התפתחה כאן משום שהיא לא באמת מתאימה לקולנוע הישראלי.

כשחוזרים אחורה אל אבני היסוד של הז'אנר בארצות הברית, מגיעים תמיד ל"בית החיות", סרט שבמהותו היה הרפתקה אנרכיסטית ומהנה עד היסוד. כיף, כידוע, הוא לא בדיוק הצד החזק של ישראלים. כל מסורת קולנועית קלילה – וזה כולל גם קומדיות רומנטיות וסרטי אקשן – מתקשה להתאקלם באופן יסודי בארץ הקודש. לראייה, גם כשמישהו כבר עוסק באוניברסיטה בצורה רצינית בסרט ישראלי, הוא בוחר לעשות את זה באמצעות פרופסור דתי ומזדקן (ע"ע "הערת שוליים"). כל דבר קליל יותר מזה נתפס כסוג של פינוק.

מצד שני, הוליווד יודעת לנפק סרטים אפלים על סטודנטים – כמו "הרשת החברתית" ו"חוקי המשיכה" – וגם כאלה אין לנו כאן, כנראה משום שהאוניברסיטה מתקשה להתחרות עם החוויה האפלה ביותר בחייו של הנער הישראלי: צה"ל. וזו, כנראה, התשובה המוחצת לשאלה למה אין לנו סרטים על סטודנטים בישראל - במקומם יש לנו סרטים על הצבא. בני 20 שלומדים לקחים חשובים על התבגרות וגרים ביחד בחדרים קטנים עם מיטות קומתיים – אלה מגיעים אצלנו אך ורק על מדים.

למעשה, סרטי וסדרות הצבא מתכתבים עם הרבה אספקטים מהמסורת האמריקאים של סרטי וסדרות קולג', כולל כל המוטיבים של סיפור חניכה ושל חברויות במבחן, אבל עם הבדל מרכזי אחד: בצבא כמו בצבא, אין הרבה מקום לנשים. יצירות כמו "שתי אצבעות מצידון", "בופור" ו"טירונות" נשלטות כמעט לחלוטין על ידי זכרים, והמשמעות היא שכל האספקט המיני והמתגרה של סרטי התבגרות נשלל מהן. סרטי צבא הם גרסה נטולת טסטוסטרון ומורבידית לחלוטין של סרטי הקולג', עם פלוגות במקום אחוות והלוויות במקום מסיבות טוגה. וזה אומר, כנראה, משהו על ההבדל בין הקולנוע המקומי והאמריקאי, אבל אולי גם על ההבדל בין ההתבגרות בישראל ובארצות הברית.

אז למה אין סרטים על סטודנטים בישראל? דברו על זה בפייסבוק