במי נכון להתאהב ובמי לא? האם יש בכלל דבר כזה אהבה "נכונה"? האם יכולות להיות לאדם כמה אהבות נכונות שכאלה? זה הנושא העומד במרכז ספרו החדש של ג'ון אירווינג "בתוך אדם אחד". זהו סיפורו של ויליאם אבוט, נער צעיר שנוטה להתאהב באנשים הלא נכונים. הוא מתאהב באביו החורג, ובספרנית חמורת סבר שמלמדת אותו דבר או שניים על החיים. הוא מתאהב בבן כיתתו המתאבק ובאמה של חברתו הטובה ביותר. כל האהבות האלה מייסרות את בילי הצעיר, שגדל בתקופה בה משיכה מינית "לא בריאה" נחשבה למחלה בת ריפוי.
זהו (כמו רבים מספריו של אירווינג),ספר על התבגרות והתפתחות, על סובלנות ושונות מינית, המובא כסאגה רחבת יריעה המלווה את הגיבור במשך עשרות שנים. הקורא מלווה את ויליאם אבוט הנער הצעיר והמבולבל עד ימיו כאדם בגיל העמידה, עדיין קצת מבולבל, אם כי מעט פחות. זה לא אחד מאותם ספרים שמציבים קונפליקט שצריך להיפתר עד סופו של הספר, כי אם ספר זכרונותיו של אדם של אדם שעבר דבר או שניים בחייו, גם אם שונים מהנורמה המקובלת.
כשקוראים את הספר אפשר לחשוב שהגיבור אובססיבי לגבי המיניות שלו, שההגדרה העצמית שלו בעולם מושתתת אך ורק על ידי הנטייה המינית שלו. אך האם סך חלקיו של השלם מורכב אך ורק מהעדפותיו המיניות? אם תשאלו את ג'ון אירווינג, יכול להיות שזו בדיוק התשובה שתקבלו. ספריו של אירווינג נוטים לעתים להיות בחזקת מהומה רבה על שום דבר, תוכן ארוך שנועד אך ורק על מנת לחזק את טענותיו של הכותב, גם אם הוא מתעלם במופגן מהסיפור השלם. גם כאן, אחרי שהקורא מתוודע לחייו של הגיבור ונשאר צמוד אליו לאורך תקופת חיים כה ארוכה, קשה להגיד שהוא מכיר אותו. הוא מכיר את סיפור חייו ואת הנטיות שלו, אבל הוא לא מכיר אותו. אפילו ליקוי הדיבור של הגיבור מוסבר כרתיעה פסיכולוגית ממילים המייצגות עבורו את המיניות ה"סוטה" שלו.
הרבה נאמר בעבר על המוטיבים החוזרים בספריו של ג'ון אירווינג. דובים, בגידות, גילוי עריות, תאונות דרכים ותחרויות היאבקות מופיעים לא מעט גם במפורסמים שבספריו ("העולם על פי גארפ", "מלון ניו-המפשייר") וגם באלה שפחות מוכרים לקורא הממוצע, שיכול להיות סמוך ובטוח שאלה יחזרו גם כאן, גם אם הדובים היחידים שמוזכרים בספר זה שייכים לקהילת הדובים ההומוסקסואלית שהתחילה להתפתח בשנות השמונים של המאה הקודמת בארצות הברית.
יש שיאמרו שאירווינג ממחזר את עצמו. שהעיסוק הכביכול אובססיבי שלו במיניות, וההתמקדות המתמדת שלו בדמויות שניצבות בשוליים תוך נקודת מבט המציגה אותם באופן כמעט נורמטיבי הופכת מעט שבלונית, סכמטית אפילו, בצורה שיכולה להוציא מעט את העוקץ מיצירתו. אבל אי אפשר להתווכח עם היכולות שלו כמספר סיפורים. הוא שואב את הקורא לתוך עולמו ועושה בו ככל העולה על רוחו בעזרת כל האמצעים העומדים לפניו, אך בלי שיורגש איזשהו מאמץ מצדו.
אז אמנם אירווינג קצת ממחזר, ואמנם נראה כי אין מאחרי כל הסאגה הזו סיפור ממשי במובן הקלאסי של המילה, אבל אז מגיע משפט אחד בעמודיו האחרונים של הספר שמבהיר לקורא עד כמה גם אירווינג וגם הספר מודעים לעצמם ולתחושות שהם מייצרים. משפט שהופך את הספר כולו על פיו ומותיר את הקורא עם תחושה שהיה שותף לניסוי אחד ארוך מצידו של הסופר, שכפי הנראה עבר בהצלחה.
בתוך אדם אחד / ג'ון אירווינג, בתרגום ניצן לפידות, הוצאת מודן, 478 עמודים
קראתם כבר את החדש של ג'ון אירווינג? ספרו לנו בפייסבוק