יום אחד זה מגיע. אותה אזכרה שבה כבר ברור שעולים לקבר של סבא כדי שלא לצער את ההורים, שהזיכרון הממשי כבר נמוג ונשארו רק שאריות הטקס, ואל תוך הצער שהיה נמזגות תחושות נוספות ומילים שמנסות לשכנע למה בכל זאת מתוך כבוד, מתוך מחוייבות, כי צריך, כי לא נעים. האוטומט משתלט, כמו להדביק מדבקת דם המכבים ולעמוד בשקט בצפירה, ולעשות פרצוף עצוב. בשביל הזקנים, בשביל הצעירים, בשביל מישהו אחר שהוא לא אנחנו, כי אנחנו היינו מעדיפים לעשות משהו טוב יותר עם הזמן שלנו. זמן זה כסף, אתם יודעים.
17 שנים עברו מאז רצח יצחק רבין, וזה אפילו לא תאריך עגול ויפה, כזה שבני האדם בכוח הנומרי והכבוד למספרים, למדו ש"מציינים". כולה 17, משהו בין 15 ל-20, תקוע כזה. שנעבור בכיכר ונספיק ל"דייט בחשיכה"? היום הוא יגלה כשהאור יידלק שהיא בעצם שמנה, האם האישיות שלה תפצה על עשרים קילוגרמים עודפים? הכל במספרים, בן אדם, זה הכל במספרים. את רצח רבין כבר לא כואבים, לא מתאבלים או נעצבים, לא מצטערים ומתגעגעים מציינים אותו, כמו עוד מועד בלוח השנה. מינוחים כמו "מורשת רבין" התרוקנו ונהדפו לפינה כמו בלון הליום רפוי בן שבוע. הדור ש"לא ידע את רבין", הוא הדור שיקבל בעוד שלושה חודשים זכות הצבעה ראשונה, ועל הזין שלו הזקן הזה והעוד שיעור בבגרות באזרחות או תא"י, לאן בכלל דחפו את הסכמי אוסלו?
מי שכן הגיע לעצרת שהתקיימה אמש, גילה שהגיע בעצם לפסטיבל ערד מרבית הקהל הורכב מתנועות נוער, בעיקר הנוער העובד והלומד בלט בקהל ובמשתתפים. עד כדי כך שכשיהודית רביץ עלתה לשיר את "נעמיד פני יתומים", היא שילבה בשיר את "חולצה כחולה והיא עולה". הנאומים המרגשים והנלהבים כשלעצמם של רינו צרור, חיים גורי, הרב בני לאו, נפלו על אוזני קהל משוכנע ממילא, וצעיר מדי ברובו מכדי לעשות משהו. אלו שאמורים להגיע אל הקלפי ולבחור לשמור על הדמוקרטיה ולא להשאיר אותה בידי טרוריסטים כותבי נאצות, עורכי לינצ'ים, רוצחי ראשי ממשלות, החליטו שזה נחמד והכל, אבל הם כבר תרמו במשרד.
וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הרע ממש, בזמן שמי שפעם עוד האמין בדמוקרטיה ובאפשרות לשלום בחר שלא להטריח עצמו, בחוגים הקיצוניים חגגו את "יום רבין שמח", והעלו למשל את הדימוי המחריד הנ"ל לדף פייסבוק שקורא לעצמו "הימין האמיתי העמוד הרשמי". לאחר שהדימוי היכה גלים ברשת, התמונה הוסרה ופורסמה התנצלות. מעט מדי, מאוחר מדי. מי שמסרב להתייחס ברצינות לגילויים וויזואלים דוחים שכאלה בטח גם לא התרגש מדי כשתמונות רבין במדי אס.אס הופצו בהפגנות גם זה נגמר בהתנצלות. אה, לא, זה לא נגמר כך.
הפחד שלא להפוך את זכר רבין לפוליטי, שהביא לעצרת נטולת דוברים פוליטיקאים - דבר נחמד כשלעצמו, שלא תהיה טעות הוא מגוחך. אי אפשר להפריד את זכר רבין מהדרך הפוליטית שלו, ובטח שלא להפריד את הרצח הפוליטי שלו מההתנהלות האלימה היומיומית שאנחנו חווים בישראל. יצחק רבין לא נהרג בתאונת דרכים, לא מת מסרטן, ולא שום דבר אחר שיכול היה אולי להפוך את זכרו לזכר ראש הממשלה של כולם. מאחורי הרצח עמד אולי אדם אחד, אבל הוא ייצג זרם לא מבוטל של פנאטים אלימים ומשמידי כל מי שלא מחזיק בדעתם.
אז נכון העצרות לזכרו של יצחק רבין לא יי?צגו במדויק את כל מי שכואב את חסרונו; מי שיחפש בדיוק את סוג המילים שהוא עצמו היה חותם עליהן, יתאכזב. אבל עצרת היא לא קלפי, ולא בוחרים מפלגה כשמגיעים לכבד את זכרו של אדם. העובדה שהדודים מתקוטטים על הירושה עדיין לא אומרת שאין צורך להגיע לאזכרה.
עצרת לציון 17 שנה לרצח רבין: "המסר נמחק, עוות ושובש"
עצרת הזיכרון לרבין - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק