"חדר 514", שיצא השבוע למסכים, הוא אחד הסרטים הבולטים בגל סרטי הפרינג' דלי התקציב, שהפכו לנוכחות דומיננטית בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. מבחינות רבות, מדובר באחת הדוגמאות הקיצוניות של הז'אנר: סרט שמצולם באתר צילומים עיקרי אחד, עם שבעה שחקנים בלבד, ובתקציב ריאלי של פחות מ-100,000 שקלים - או, במילים אחרות, משהו כמו אחד חלקי שלושים מסרט ישראלי ממוצע.
ומה שהכי יפה זה שהסרט עובד, וחלק מהזמן אפילו עובד מצוין. היכולת של יוצרי "חדר 514" להפיק הרבה ממעט הוציאה אותו בחודשים האחרונים לסבב מרשים של פסטיבלים בינלאומיים, ביניהם טרייבקה, רוטרדם וקרלובי וארי החשובים. במילים אחרות, מדובר כאן באחד מסימני הדרך הבולטים של הקולנוע העצמאי החדש, שבו הנגישות והמחיר הזול של אמצעי היצור הקולנועיים מאפשרים ליוצרים להגשים חלומות ללא טובות מבעלי הממון. גם העובדה שרשת בתי הקולנוע לב - שמזוהה עם קהל בורגני שוחר תרבות - אימצה את הסרט הזה היא סימן המעיד על כך, שמשהו משתנה לחיוב במערכת הקולנוע המקומית.
"חדר 514" מתרחש ברובו בחדר חקירות צבאי וסביבותיו. חוקרת מצ"ח צעירה ושאפתנית בשם אנה (אסיה נייפלד) מתעקשת לשבור בחקירה את דוידי (אודי פרסי), מפקד סיירת מצטיין וקשוח, שנחשד בהפעלת אלימות עודפת באחד המבצעים שפיקד עליהם בשטחים. במקביל היא מנהלת מערכת יחסים רומנטית מורכבת עם המפקד שלה, וגם מנסה לפתור בטלפון כמה בעיות בבית. שרון בר זיו, שחקן לשעבר (קובי ב"בלוז לחופש הגדול" האלמותי) שזו לו עבודת בימוי ראשונה, מרענן נוסחה דרמטית שחוקה למדי עם הדמות ההשובה של חוקרת צעירה ממוצא רוסי, מה שיוצר מאבק כוחות מסקרן בין ישראל החדשה וישראל הישנה בתוך מרחב סגור ולחוץ.
במשך חצי שנה ערך בר זיו חזרות עם צוות השחקנים שלו, והתוצאה היא הישג של ממש ביצירת מציאות בדיונית אמינה, בלתי אמצעית ונטולת זיוף. ההתלהבות כאן היא קודם כל מאסיה נייפלד בתפקיד הראשי, שהיא ללא ספק נוכחות מקסימה ובלתי נשכחת, ומחזיקה את הסרט על כתפיה, גם ברגעים בהם המתח העלילתי נופל. לא פחות מרשים הוא אודי פרסי בתפקיד האנטגוניסט, שנותן הופעה כריזמטית, עוצמתית ומחוספסת. גם גיא קפולניק, אוהד הול ורפי קלמר עושים עבודה ראויה לציון בתפקידי המשנה.
העבודה יוצאת הדופן באיכותה של בר זיו עם השחקנים שלו זוכה לתמיכה ראויה מצד הצילום של עידן ששון, שמאפשר לצופים לשכוח, רוב הזמן, כי מדובר במהות בהצגת תיאטרון מצולמת. ששון מעניק לסרט אישיות קולנועית ייחודית, שמשלבת בין לכידת מציאות כמו-דוקומנטרית בצילום כתף מחד, ומאידך ויזואליה מוקפדת ומוארת היטב.
עם זאת, חרף כל הסופרלטיבים, "חדר 514" אינו מצליח למצות את הפוטנציאל הדרמטי שלו, כשהבעיה נעוצה בתסריט לא מספיק אפוי. בר זיו אינו מצליח לבנות עלילה בעלת מתח מצטבר, שסרט חקירה מהסוג הזה אינו יכול להצליח באמת בלעדיה, וכתוצאה מכך הסרט דורך במקום חלק גדול מהזמן, והצופים לא מבינים לאן הסיפור הולך ומה באמת הדמויות רוצות. התסריט של בר זיו משווע לפיתוח ולבנייה נכונה יותר, וחבל שפעם נוספת, המרכיב שעולה הכי פחות בסרט הוא זה שהושקעה בו, על פניו, הכי פחות עבודה. למזלו של בר זיו, העבודה הנפלאה שלו עם השחקנים והצילום המצוין מונעים מהסרט לשקוע, ומביאים אותו בסופו של דבר לקו הגמר כעבודה קולנועית פגומה, אך עדיין חזקה ומרתקת לצפייה.
מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק