אם חסרה למישהו הוכחה מוצקה לקושי האמיתי להנציח את יצחק רבין, מורשתו והרצח שלו 17 שנה אחרי הלילה הנורא ההוא, הגיע אמש הראיון של יעקב אילון עם שמעון פרס, והזכיר לכולנו שעם כל הרצון הטוב, מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. במשדר המיוחד, שמסמן את הקאמבק הגדול של אילון לערוץ 2, חזרו פרס ואילון ביחד אל הכיכר, לסיבוב זיכרון והיזכרות, וממש מהמשפטים הראשונים פרס מספר, כאילו מישהו לא יודע, שיצחק היה מוטרד מאוד באותו ערב, וחשש שלא יגיעו אנשים תחושה מעקצצת ומטרידה של דז'ה וו עטפה את המילים. בהמשך, אחרי שהצמד סימן וי על כל עובדה שאנחנו כבר יודעים (זה היה אחד הערבים המאושרים בחייו של יצחק, יגאל עמיר שקל לירות גם בפרס, פרס הוסיף את המילה "בתדהמה" להודעה הדרמטית של איתן הבר), התחושה הזו כבר הפכה לתובנה כואבת: לפרס ואילון פשוט אין שום דבר חדש לומר.
מורשת רבין היא עסק מורכב ובעייתי מאז ומתמיד, בעיקר משום שבתוך השדה הפוליטי, רצח ראש הממשלה ממשיך להשפיע על המציאות במובנים רבים עד עצם היום הזה. הבעיה היא שבמונחים תקשורתיים, זה סיפור שנטחן מכל זווית אפשרית. מנקודת מבט ערכית, אילון עשה עם השיבה שלו לברודקאסט את המעשה הראוי, מן הסתם מתוך תפיסה שיש צורך להזכיר את מה שקרה ואולי גם להנחיל את הסיפור ההיסטורי לדור שלא חווה על בשרו את הטרגדיה. אבל כמו שילדים קטנים נהנים לפעמים לחזור על אותה המילה עד שתאבד משמעות, אי אפשר באמת לחזור על אותם משפטים שוב ושוב, כל כך הרבה שנים, מבלי שיאבדו את משמעותם המקורית: מתיאור של חוויה הם הופכים לתיאור של תיאור של חוויה, עד שלבסוף נותרת מין קריקטורה מרוחקת ומטושטשת של הדבר שעליו ניסית לדבר. "חוזר לכיכר", יותר משהיה ראיון, היה מופע תיאטרון, שבו שני השחקנים הראשיים יודעים את כל הטקסט בעל פה מראש, וחוזרים עליו בדקדקנות, בלי לסטות במילימטר.
העובדה שאילון ופרס, מכל האנשים, נבחרו להוביל את המשדר הזה, רק תרמה לתחושת הרטרו המשונה: אילון, שהיה מזוהה כל כך עם החדשות של הערוץ המסחרי אז, ולא נראה על מסכינו מזה זמן מה (מהשיחה הקצרה שלו לפני המשדר עם יונית לוי התקבלה התחושה שחזרתו למסך חשובה מעט יותר מהראיון עצמו), שיחזר במדויק את הנימה והסגנון של הימים ההם; הצירוף שלו עם פרס, איש שהגיל לא מעז להתעסק איתו, ונותר דומה להפליא לאדם שעמד על הבמה ההיא ושר "שיר לשלום" ב-1995, נתן לכל העסק תחושה משונה כאילו אילון עדיין מגיש את החדשות ופרס עדיין מנהל את המדינה. ל"חוזר לכיכר" היה נופך משונה של שידור חוזר, קלטת ישנה, שלא לומר מוזיאון שעווה.
אבל מה, בעצם, אפשר לעשות? מה האלטרנטיבה - לא לדבר? לא להיזכר? לתת לרצח רבין להישכח? ואם אנשים כמו אילון ופרס לא יחזרו ויזכירו, מי ישתלט במקומם על הזיכרון הקולקטיבי - פייגלין? מיכאל בן-ארי? אלירז שדה? אלה שאלות קשות וטובות, ויכול להיות ש"חוזר לכיכר" הוא התשובה הכי טובה שאפשר לתת להן. אבל כשפרס ברגע המשמעותי היחיד ב"חוזר לכיכר" פוגש קבוצת ילדים שלמדו על רבין בכיתה, ואחד מהם, רהוט במיוחד לגילו, מסביר שהבינו ממה שלמדו בכיתה ש"זה לא היה רצח מוצדק", קשה להרגיש ש"חוזר לכיכר" הוא תשובה מספיק טובה. פרס ואילון עושים כמיטב יכולתם להזכיר את מה שיש לזכור, ואולי צריך לכבד אותם על כך; אבל גם הם, אפילו הם, לא יכולים לעצור את הזמן.
מה חשבתם על "חוזר לכיכר"? דברו על זה בפייסבוק