השיר הראשון ב"Psychedelic Pill", האלבום החדש של ניל יאנג, העביר לי נסיעת ערב מלאה מהרצליה לתל אביב, כולל חיפוש חניה. 27:37 דקות, בקטנה. קוראים לו "Driftin' Back", והוא כולו מבט נוסטלגי לתקופת פרה-טכנולוגית תמימה שיאנג מאוד מתגעגע אליה. הוא כועס באופן אישי על ה-mp3, וגם על מי שלקח את האמנות של פיקאסו והפך אותה לטפט, ואפילו מאיים לעשות תספורת היפ הופ. בגדול, הוא לא עף על ההווה. היה הרבה יותר כיף להיות היפי בסיקסטיז. מי שלא מלווה את יאנג לאורך הקריירה שלו לא יבין מה לעזאזל הקשיש הזה רוצה מחייו, ועל מה ולמה הוא חופר במשך חצי שעה לא קוהרנטית, מלאת דיסטורשנים וקמצנית בשירה. מי שכן ליווה אותו יעשה מאמץ להתחבר לנפשו הקסומה של סנדק הגראנג', תיכף בן 67, שבעזרת הגיטרה, הרגישות והפשטות שלו ציווה - למי שהיה פנוי לקבל ציוויים מסוג זה - אהבה כמעט עיוורת לרוקנ'רול.
היה כמובן אפשר להוריד מצ'טה על חלקים נרחבים של הקטע הזה, שאחריו מחכות למאזין המאותגר עוד כ-50 דקות של מוזיקה, אבל ייתכן שזה כל הסיפור: בתקופה שבה סף הסבלנות והריכוז שלנו נמצא בשפל חסר תקדים שרק ממשיך להידרדר, תקופה שבה אנחנו לא מסוגלים להשתחרר מהטוויטר/אינסטגרם/פייסבוק גם כשאנחנו צופים בפרק הכי מותח של "הומלנד", יאנג אומר לנו: זה אני, וזה הרוקנ'רול שלי, תתאמצו. בתמורה תקבלו את הז'אנר שהקנדי המיוחד הזה המציא וזיקק: צ'ילאאוט-רוקנ'רול. מסע מדיטטיבי בחסות הגיטרות והקול שלו, מחוזקים על ידי להקת הבית של יאנג שאיתה התאחד השנה, קרייזי הורס.
"Driftin' Back" הוא אמנם הקטע הארוך באלבום - ייתכן שהוא אחד הקטעים הארוכים בהיסטוריה באלבום שאינו שייך לז'אנר הרוק הפרוגרסיבי אבל הוא לא נשאר בודד בריצת המרתון. מצטרפים אליו עוד שני קטעים שמגרדים את ה-17 דקות כל אחד, והם גם השניים הכי טובים ב"Psychedelic Pill". שירי האהבה שכתב יאנג לאורך הקריירה שלו כוללים כמה מהיפים ביותר שנכתבו אי פעם, למשל "Like a Hurricane" ו"Harvest Moon", ועכשיו מצטרף אליהם "Ramada Inn", קטע שכמו אחיו הבוגרים כוחו ברגישותו ולא במורכבתו הטקסטואלית. גבר אוהב אישה אוהבת גבר, הם מקימים משפחה למופת, החיים אף פעם לא קלים, יש שנים קשות יותר, שניהם משתנים, מזדקנים, מסתכלים אחורה באושר מהול בהחמצה, ותמיד, למרות הכל, אוהבים.
יאנג אף פעם לא היה משורר רוקנ'רול, המטאפורות שלו אינן מאתגרות, בלשון המעטה. הוא אם אפשר לרגע להידרש לתרגום לא אלגנטי אך מדויק - מספר את זה כמו שזה. באותה מידה יכול היה לשבת על בירה עם חבר ולספר לו סיפור ועל הדרך ללוות את העניין בגיטרה חשמלית. אלא שאיכשהו, הקלישאות שלו הן תמיד יותר מקלישאות וטומנות בחובן חוכמה וישירות שקשה שלא להתחבר אליהן באופן מיידי.
החיים של יאנג דווקא פחות פשוטים מהשירים שלו - שני בניו סובלים מדרגות שונות של שיתוק מוחין - אבל נדמה שאשתו פגי היא סלע איתן עבורו, הוריקן עם רוגע בעיניים, ובתמורה היא זוכה להיות חקוקה לנצח בשיריו. האישה שאיתו אמיתית או אידאית זוכה להכרת תודה גם ב"Walk Like a Giant", שבו יאנג מבכה את הכשלון שלו ושל חבריו, פעם מזמן, להפוך את העולם למקום שהם חשבו שהוא צריך להיות, וגם ב"She's Always Dancing", עוד שמונה וחצי דקות ששואבות אותך לתוכן (ומרפררות קלות ל"ימי הפרח והאהבה" של קורין אלאל, השיר השני שעושה את זה השנה אחרי "Here Comes Your Man" של הגאסליית אנת'ם).
אין יותר אולדסקול רוקנ'רול מ"Psychedelic Pill". אין יותר ניל יאנג מזה. יומרני לנסות לקבוע האם זה אחד מהאלבומים הכי טובים שלו. בכל זאת, היו 34 לפניו. יומרני גם להגיד "נסו ותהנו". בכל זאת, 80 דקות. דבר אחד בטוח: זו היתה אחת הנסיעות הכי טובות שלי על קו הרצליה-תל אביב.
לכל הטורים של מני אבירם
מה אתם חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק